אני קוראת את "פרש הברונזה" של פאולינה סימונס, והלב שלי נקרע. אני בערך באמצע הספר. מהשורות הראשונות, הלב שלי עף וצהל עם כל שורה, עם כל שם של רחוב שזיהיתי, שורות מוכרות משירי פושקין, אפילו שמותיהם של הגיבורים. העלילה המרמזת על היצירות הגדולות ביותר של הספרות הרוסית, האזכור שלהן כלאחר יד. התמונות מהקיץ הפטרבורגי שטעמתי ממנו מעט לפני שבע שנים, העיר שסבתא שלי מעולם לא חדלה להתגעגע אליה. כל מי שעזב את סנט פטרבורג, אז לנינגרד, לא חדל להתגעגע אליה. כמעט שאפשר לזהות את הזקנים שבאו מלנינגרד, לפי צל של כיסופים שלעולם לא עוזב לגמרי את פניהם. קשה להם כאן, כל הבניינים האפורים האלה. זה בוודאי קשה לאנשים שגדלו בעיר שכל בית בה היה יפה, כל סמטה, כל שביל, כל אבן המתגלגלת על המדרכה.
סבתא שלי קוראת לה לנינגרד. אני מקפידה לקרוא לה סנט פטרבורג, גם בגלל שזה השם הנכון היום וגם בגלל שזה קצת חשוב לי, לא לקרוא לה בשם שניתן לה כדי להנציח תקופה שבמבט לאחור הייתה ימיה הרעים ביותר. אני לא רוצה לזכור אותה כעיר של סטלין, מופצצת ורעבה. אני רוצה לזכור אותה כעיר של פטר, זוהרת ועליזה.
העלילה של סימונס מתקרבת אל המצור, אני יודעת מה מתקרב ובכל זאת קצת עוצרת את הנשימה במתח ובתקווה שאולי בכל זאת יקרה נס. העלילה נכנסת פנימה, אל המציאות הפשוטה והבלתי ניתנת לתיאור. סיפורי סבתא מתעוררים לחיים. לכל משפט בספר יש צל, הד, כל משפט נשמע בראשי חזק יותר, כי הוא מעיר לחיים את סיפוריה של סבתא. אני תוהה אם אז, כשסיפרה לי אותם, כשהייתי בת חמש עשרה בערך, הבנתי עד כמה כל זה אמיתי. כתבתי עבודה לבית הספר על הסיפורים שלה. היינו אמורים לכתוב עבודה על השואה. כתבתי קצת על הגטאות וקצת על מצור לנינגרד. כתבתי שזה היה פחות או יותר אותו הדבר.
הגעתי לפסקת אחיות. יש לה אחות, לגיבורה. הגעתי לקטע בו הן צריכות ללכת ולאחות אין כח. אני לא יודעת מה קורה בהמשך. הייתי צריכה להניח את הספר, בפעם הראשונה מזה כארבע שעות. בבת אחת נזכרתי בסבתא שלי החולה ומזת הרעב, סוחבת את אחותה החולה וחלשת-ההכרה, את כל הדרך, מאות קילומטרים של דרך. בפסקה הזאת הסיפור הפך לדומה מידי, והרגשתי את הלב שלי נשבר עם המילים.
הביקורות על הספר היו טובות. מעניין איך הוא נקרא בעיניים נקיות, שלא גדלו על הסיפורים הרעים והכואבים על המצור על לנינגרד, שלא שזפו את גדות הניייבה. לפעמים המתרגמת כותבת "אוליצה" במקום רחוב. מעניין איך העיניים הנקיות, החפות מהכרת השפה הרוסית, מבינות מההקשר את "אוליצה". אני תמיד תוהה: כשדמות פונה לדמות אחרת וקוראת לה "חבר", האם הקורא העברי מבין את המשמעות של המילה הזאת?... האם מהדהדות בראשו כל העוולות שהיא מייצגת? האם הוא יודע שאיש לא יכנה כך את ידידיו האמיתיים?...
אני נקרעת בין הצורך להפסיק לקרוא בשביל לנשום, לבין הצורך הבוער להמשיך. אולי זה באמת ספר מצויין, קשה לי לדעת. כשאני קוראת, המשפטים מתנגנים בראשי בקולה של סבתא.
"שורדת מצור לנינגרד". האם כל מי ששומע את המילים האלה, יודע את פשרן? למי שיודע מה היה שם, "שורדת מצור לנינגרד" יכול להישמע אמיתי כמו "דנטה מטייל בתופת". פירמידת הצרכים בוערת באור יקרות: האנשים רעבים, והם מוכנים לטרוף זה את זה. לא רק בשביל הבשר - הם הופכים לרעים, מוכנים לפגוע זה בזה סתם, ללא סיבה. לא כל האנשים הופכים לאותו הדבר, אבל כולם הופכים לפחות ממה שהיו. לא אני ולא אף אחד שנוטל היום חלק פעיל בחיים שלי, מסוגל לדמיין רעב אמיתי. אין דרך להעלות בדמיון את המידה בה זה היה נורא.
משום מה לא קראתי מעולם את "פרש הברונזה" של פושקין, הפואמה על אותו פרש על שמו נקרא הספר. האם הוא נקרא על שם הפסל? על שם הפואמה? על שם שניהם? אני חושבת שהוא נקרא על שם רוחה של העיר. אי אפשר לחשוב על טיול בגן הקיץ בלי לחשוב על פושקין.
ואי אפשר לקרוא לגיבורה טטיאנה, מבלי לקפל אל תוך גורלה את הירח והתוגה והחלומות וההשלמה עם הגורל של טטיאנה לרינה. בטח שלא לטטיאנה המטיילת בגן הקיץ, בטח שלא לטטיאנה הקוראת את פושקין, בטח שלא לטטיאנה שיש לה אחות יפה וקלת דעת, בטח שלא כאשר אחת מהן בלונדינית והשניה שחרחורת, בטח שלא כאשר מגיע אביר לביתן למציל אותן מהשעמום ומהשלווה ומהאושר, יפה כמו חלום, כמו אביר על סוס, כמו פסל ברונזה.
ועכשיו אתקשר לסבתא. ואז אסיים את הספר. ואז אקרא את פושקין. ברוסית, כי אין דרך אחרת. אולי אבקש מאמא שתקריא לי - אני קוראת ברוסית לאט מכדי להנות מזה במידה בה אני נהנית לקרוא בעברית, ואמא קוראת בקול כל כך יפה, במיוחד את פושקין.
המחברת הכירה היטב את רוסיה, אבל אני חושבת שספר כזה בשום פנים ואופן לא יכול היה להיכתב ברוסית. יותר מידי רפרנסים, יותר מידי מודעות עצמית.
חבל שגיליתי שיש ספר המשך, ואת שמו. הייתי מעדיפה לא לדעת מראש ש [צונזר מחמת ספויילר].
אבל עדיין קשה להניח אותו. בכל זאת, גם סבתא שלי, החיה והנושמת, שרדה את המצור. קשה כל כך להאמין שהזוועה הזו אמיתית. ועם זאת, כמה קל ופשוט היה ליצור אותה. להפציץ מחסן מזון אחד, בסך הכל. לחסום כמה נתיבי תנועה בודדים, קרובים זה לזה. המים והחורף יעשו את השאר. כל כך קל. הרוסים עדיין חוגגים את נצחונם במלחמה. איך יתכן שניצחו? כל האנשים מתו, והם עדיין ניצחו. פשוט היה להם הרבה בשר תותחים לזרוק. הם מכתירים את עצמם כמנצחים, חוגגים מידי תשעה במאי את יום הנצחון. גם סבתא שלי חוגגת, עם בעלה (הם הכירו מאוחר יותר) שהיה קצין בצבא האדום ולפי אוסף העיטורים שלו כנראה תרם משהו לנצחון הזה. היא חוגגת. האם כשהיא מברכת את בעלה היא זוכרת כמה אנשים מתו מבלי שלאף אחד היה אכפת? האם היא זוכרת שרוסיה ניצחה בגלל היתרון המספרי והגיאוגרפי, לאחר שספגה אבידות שהיו ממוטטות כל ארץ אחרת? היא הייתה כל כך נאמנה ומשוכנעת, רק שנים לאחר מותו של סטלין היא הבינה מה הוא עשה לה. מה היא חשבה בעודה גוועת ברעב?
אני יכולה לכתוב עוד ועוד אבל לא אכתוב דבר מה חדש. התדהמה שלי לא חדשה. היא כמעט בנאלית.
לפני כמה ימים קראתי שוב ב"האגדה על הצאר סלטאן". אמא שלי ואני דיברנו על איך שבסיפור היפה הזה יש בעצם מסרים רעים מאד. אבל זה לא כל כך קשור עכשיו. אולי בכל הדברים יש מסרים רעים?
סוף פוסט לבינתיים. הפסקה בהרהורים. אולי כדאי שאפשיר דג לארוחת הערב.