כל מי שלא התקשרתי אליו למרות שהבטחתי שאתקשר
כל מי שלא עניתי לו לטלפון
כל מי שהתחמקתי מלפגוש למרות שאמרתי שאני מאד רוצה
כל מי שרציתי לפגוש אבל דחיתי ודחיתי
כל מי שלא הייתי שם בשבילו
כל מי שהזנחתי, התעלמתי, ברחתי, סיננתי, אכזבתי.
כל מי שהוצאתי מהחיים שלי בכל הזמן שלא התמודדתי עם שום דבר.
כל מי שסירבתי לדבר איתו כי פחדתי שישאל לשלומי. כל מי שאמרתי לו שהכל בסדר וגרמתי לו בכך לחשוב שסתם לא בא לי עליו.
הייתי רוצה לבקש סליחה מכל אחד ואחד מהאנשים האלה, ולשקם את היחסים איתם ולהוכיח את עצמי מחדש. אבל הם כל כך רבים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אלה בעצם כולם. כולם. חסמתי את כולם.
ואני לא חושבת שיש לי כח להתקשר לכולם ולבקש סליחה. בסרטים הגיבורים תמיד עושים את זה אחרי גמילה מסמים. אבל אני לא הייתי מכורה לסמים. הייתי "סתם" בדיכאון. לא מקבלים על זה אמפתיה. Oh well.
ב"שוקולד" ארמנד אומרת לבת שלה, שמתבכיינת על הזלזול שלה בבריאותה, "למה שלא תקראי לי נרקומנית, זה נשמע זוהר יותר". מתחשק לי לומר את זה לפעמים. אבל אני לא מקבלת להגיד את זה.
זה מה שיש.
