לפני 11 שנים. 14 באוגוסט 2013 בשעה 9:07
תמיד נשאר חלקיק של אמונה.
קטן יותר בכל פעם.
תמיד נשאר פתח דרכו ניתן לחזור. צר יותר בכל פעם.
מדהימה, התקווה. מדהים כמה זמן היא יכולה להמשיך ולנשום תוך כדי פרפורי גסיסה.
עוד קצת. נותרה עוד טיפה.
אולי רק נדמה לי. אולי זה לא באמת. אולי. אולי. הלוואי.
הכל נגמר ועדיין, כשאני עוצמת עיניים, אני מצליחה לדמיין. כבר בלי אמונה, אבל מסתבר שבניגוד למה שחשבתי, תקווה לא צריכה אמונה בשביל לשרוד :(
זו לא התחשבות, שהייתי צריכה, אלא הבנה. אלה דברים שונים. לא את כל מה שביקשתי הייתי צריכה, אלא, ובכן... את מה שהייתי צריכה. כולם כאלה חכמים כשכבר מאוחר מידי.
הנה,
Speak of mutually assured destruction?
