חשוב על פעם ראשונה. על המגע שמגיע מתוך הפחד, מתוך הכמיהה הבלתי נסבלת.
כשאתה לא בטוח שזה בסדר, אולי אפילו בטוח שלא, אבל הגוף שלך נמשך אליה כמו מגנט. "זהירות" אתה אומר לעצמך אבל אתה מרגיש את הפנים שלך מתקרבות לשלה. אז אתה חושש, ומהסס, אבל ממשיך להתקרב. אתם כאילו מנסים לעצור בעצמכם, וכבר יודעים שזו הצגה, שאם באמת הייתם רוצים לעצור הייתם עוצרים כבר מזמן. ואז השפתיים שלכם נוגעות וזה מדהים. כל ההשתוקקות מתפוצצת בבת אחת ומציפה אותך עד קצות האצבעות, אתה ממש מרגיש אותה מתפשטת לך בגוף, זורמת בתוכך, כמו שמרגישים מבפנים את הקור נע דרך הגרון והחזה כשלוקחים לגימה גדולה של מים מאד קרים. ואתה נכנע לזרם הזה ומפסיק לחשוב. העור שלה חם ואתה נצמד אליה לא כי זה מה שהחלטת, אלא כי העור שלך נצמד אליה מעצמו. אתה לא *עושה* את זה, זה קורה לך.
ברגע קסום אחד זה פשוט קורה, וזה מרגיש כל כך טוב שזה משכר.
תמיד הייתי סאקרית לרגעים האלו. חייתי עליהם. אם אי פעם נסוגתי, זה כי חששתי שאחרי כל בניית המתח הזאת, זה לא יהיה טוב בכלל. אם אי פעם הרגשתי ממש רע אחרי "קטע" עם גבר, זה כי זה לא הרגיש ככה. כשמצאתי את עצמי שמה לב לסדקים בתקרה - בכלל, כשמצאתי את עצמי חושבת, שמה לב לסביבה, מהרהרת - העדפתי לעצור באמצע. ידעתם שגברים נורא מתמרמרים כשעושים להם את זה?
המאהבים הכי טובים, המנוסים ביותר, המיומנים ביותר - למדו להקשיב לכל אשה מחדש וללמוד אותה מהתחלה כל הזמן. להשתמש בכל מה שלמדו, ולהתייחס לזה כאל מבוא בלבד.
כרגיל, אני נסחפת בהרהורים ומאבדת את הפואנטה. הייתה לי פואנטה בכלל? התחלתי לכתוב כי המשפט הזה ריחף לי בראש ורצה עוד מילים סביבו: "תחשוב פעם ראשונה". הרגע הזה שאתה מפחד, נורא מפחד, ומעיז, ואז זה נפלא, זה יותר מכל מה שחלמת. מכיר את זה?