ההופעה של קיס בהלפסט הייתה חוויה מטריפה, אבל שום דבר לא משתווה לזמר שמסתכל לך בעיניים כשהוא שר.
מופע מושקע ומשוכלל ומרהיב גורם לך להרגיש שהתאמצו בשבילך וזה נהדר. אבל כמו בכל מערכת יחסים - המחווה הגרנדיוזית ביותר מרגשת פחות מחיבוק, מנשיקה, מחיוך, מהקדשה של כמה דקות נוספות של תשומת לב שמוענקת רק לך. זה תמיד ככה, לא? הצעות נישואים משוכללות, מתנות נדיבות, הפתעות מרגשות - כל זה נהדר ומלהיב ביותר, אבל מאהב זגוג-עיניים המגיש לך זר ורדים בעודו מדקלם שירה, לא מגיע לקרסוליו של זה שמקשיב לך כשאתה מדבר, שזוכר איך אתה שותה את הקפה שלך, שלא עושה את הדבר הזה שאתה שונא (גם אם זה נראה לו טיפשי להתעצבן על זה), שמסתכל לך בעיניים כשהוא מדבר אליך.
אמא שלי הייתה אומרת שכיור נקי וריק מכלים ורצפה שטופה אומרים "אני אוהב אותך" יותר טוב ממסוק שכותב הצהרות אהבה זוהרות בשמיים :)
יש לי מקל תיפוף, מזכרת מההופעה. זו מזכרת מאד מגניבה. אבל כשאני מסתכלת עליה בערגה, זה לא כי זו עדות לכך שזכיתי לחיבוק מסקין. אלא כי אני חושבת על איך שהוא הגיע לידי. כשאני מסתכלת על ארבע החתימות שמעטרות אותו, אני קוראת "אני יכול - כי את רוצה". מכירים את הקטע הזה שאתם מגלים שאתם מסוגלים למשהו - מתוך זה שמישהו אחר זקוק לזה או נורא רוצה את זה? שהיכולת והבטחון והנחישות מגיעים מתוך הצורך לספק את זה למישהו אחר? הייתי בערב הזה בצד המקבל של הנתינה הזאת, וזה מגדולי עונגי הקבלה הקיימים. יש עונגי קבלה שחולפים; ויש כאלה המלווים אותך ימים רבים, וגם כשהרטט המוחשי שלהם דועך, הם לא נעלמים אלא מצטברים בך, מצטרפים לפעמים הקודמות בהן הרגשת כך ומרפדים את האדמה תחת רגליך ואת החולשות בקרביך.
וגם, הייתה חתיכת הופעה מעולה, התגשמות כל הפנטזיות שיכולות להיות לך על הופעות חיות של הלהקה האהובה עליך. את חלקן הגשימה סקין בעצמה וביוזמתה. אבל לא את כולן.
שלמות חלומית ומטריפה.
מכירים את זה שהכל תמיד מטאפורי? טוב, לא חייבים לדבר על זה עכשיו. מישהו פה היה בהופעה המופלאה הזו? :)