יש שיר אחד שתמיד מעודד אותי. המקרה הזה הוא לא מהמקרים בהם ניתן להתעודד על ידי הקשבה לשיר כלשהו, ובכלל אני לא מעלה בדעתי מה עשוי לעודד אדם במצב כזה. זה בדיוק אחד מאותם מקרים בהם יש רק שני דברים שאפשר לעשות. שלושה, אולי - אם סופרים בכי היסטרי בתור דבר שניתן לעשות, ואני לא נוטה לספור אותו - כי הוא רק מעביר את הזמן עד שבכל מקרה בוחרים באחד משני האחרים. הראשון הוא להשתכר. השני הוא לצרוח. לצרוח זה קצת יותר טוב, כי אפשר לנתב את זה לצרחות על האנשים האטומים שעוזרים ליצור את המצב הזה. זה לא יעשה אותם פחות מטומטמים וחסרי לב, אבל אולי זה יפחיד אותם מספיק בשביל שיעשו את המוטל עליהם למשך כמה ימים, עד שירגעו וישובו לסורם ההרסני.
ובכל זאת, בעתות משבר אני נזכרת בשיר הזה, גם כשמעט הכח שהוא מעניק לי בטל בשישים לעומת כמות הכח שאני צריכה בשביל להתמודד עם כל העסק הזה. אני מדברת על סבתא, דרך אגב.
It's amazing, with the blink of an eye you finally see the light
אני מפזמת עם המילים ולרגע מצליחה להאמין שבקרוב יהיה טוב יותר. שבקרוב יגיע הרגע בו ארגיש שאני יכולה. עולם קשוח, אני יכולה עליו.
מה עושים כשלא ניתן לעשות דבר?
מה עושים כשנדמה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע, ואז ביום בהיר אחד מסתבר לך שבכל רגע יכול גם יכול, שזה בעצם נורא קל, במחי יד לקחת ממך עוד דבר. כשאני מנסחת את זה ככה, זה גורם לי לחשוב על איוב. כשנדמה לך שאיבדת הכל, אתה מגלה שעוד יש מה לקחת ממך. מסתבר שעוד היה לך משהו. בכלל לא הבנת כמה אתה בר מזל! היו לך עיניים. היו לך ידיים. היה לך פה.
סבתא שלי הייתה נוהגת לשיר לי שירים ישנים, רומנסות רוסיות, פלייליסט קבוע של כעשרה שירים, אולי פחות. אני לא מצליחה להיזכר בכולם, עברו יותר מעשר שנים מאז שהיא זכרה את המילים. מאז שהיא התחילה לשכוח דברים. היא לא שוכחת לגמרי - נותרים לה קצוות מכל השירים שידעה, מספיק בשביל לדעת שפעם ידעה אותם על פה, מספיק בשביל שתחוש באובדן.
היא באמת אחד האנשים הטובים שאי פעם חיו בעולם הזה. היא מעולם לא פגעה באיש, מעולם אף לא הרגיזה איש. תמיד הייתה טובת לב, אמיצה, חייכנית. תמיד סלחה לכולם בלב קל. תמיד חייכה למול סכנה וסבל וקושי והאמינה שהיא יכולה לנצח הכל. ואכן ניצחה. תמיד דאגה לאחרים, תמיד ניסתה לשמח ולרגש ולעזור. תמיד עזרה מבלי שהתבקשה, בדיוק במידה הנדרשת. תמיד כשעזרה, עשתה זאת מבלי לעורר בזולת רגשי נחיתות וחוב. מעולם לא ציפתה לתמורה. תמיד אהבו אותה, כי היא העניקה בפשטות. תמיד האמינה בטוב שבאנשים. תמיד שנאה לבקש עזרה. "צדיקה". פוגשים את הדמות הזאת לפעמים בספרים, אצל יוכי ברנדס למשל, אצל נעמי רגן - אלה שכותבות על חרדים. תמיד יש איזו דמות משנית שהגיבורה משווה את עצמה אליה - מופת של טוהר ורצון טוב. תמיד דמות משנית, טהורה מכדי להיות אמיתית. סבתא שלי הייתה כזאת. מופת של טוּב. אולי לא יאמינו לי. נדירים האנשים הטובים באופן טהור באמת. זכיתי להכיר אחת כזאת. זכיתי להיות הנכדה שלה. זכיתי לשמוע מפיה את סיפור חייה. זכיתי לייחל להידמות לה ולו במעט. זרחתי כשאמרו לי שאני מזכירה אותה במשהו, אפילו דבר קטן ושולי.
את כמות הסבל שהיא ספגה בעשור האחרון לא הייתי מאחלת לאוייבים שלי. זה לא סתם משפט כזה שאומרים. עשר שנים של סבל. ובשנים האחרונות, בלי שום דבר שיעניק לה שמחה. שום דבר שיפיג את הכאב. רק סבל, אינסופי. וכשהיא התלוננה על האחיות האטומות והרעות, איש לא האמין לה - כי היא הרי כל הזמן מדמיינת דברים. ומסתבר שחלק ניכר היה נכון. אין רגליים, אין עיניים, אין תחושה באצבעות, אין תאבון, ואין שפה. אין עם מי לדבר. באמת חשבתי שלא נשאר דבר. ואז נשברת יד ימין. היד שבה היא מחזיקה את הכף. עכשיו גם לאכול לבד לא תוכל.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול, לא על חרבו.
רוצה לומר, יחליק באמבטיה וישבור את האגן.
הביצוע של דני ליטני נפלא בעיני, כמו כל ביצוע של דני ליטני. כבר כמה שנים שאני לא מקשיבה לשיר הזה, כי אני לא יכולה לשמוע אותו מבלי לבכות. אבל עכשיו... כמה שנים שלא שמעתי אותו ואיני זוכרת היטב את המילים. חיפשתי וקראתי אותן. ועכשיו...
בפעם הקודמת שהקשבתי לשיר הזה הם עוד גרו בבית שלהם. עבר. היא הייתה נעזרת בהליכון בשביל להתנייד בתוך הבית. עבר. היא הייתה רואה טלויזיה. עבר. הייתה נפגשת עם חברות כאוות נפשה. עבר. הייתה כותבת. עבר. הייתה מכינה לעצמה אוכל. עבר. הייתה אוכלת בכוחות עצמה. עבר. הייתה מחייכת. עבר.
אין היום בישראל המתת חסד. אני מסכימה שכל העסק הזה של המתת חסד הוא מדרון חלקלק. אבל כל החלקלקות שלו לא שווה בעיני, כרגע, מהמקום בו אני עומדת, את כל הסבל. ואין שום דבר שאפשר לעשות. סבתא יקרה שלי, איוב. היית צדיקה למופת ועכשיו שלב אחר שלב נלקח ממך הכל. עלית עד הסוף במדרגות הטוּב, ועכשיו את מטפסת במדרגות הסבל, מדרגה אחר מדרגה, ותמיד יש עוד. אבל בסוף אין שכר.
"גאון מי שהמציא את הזקנה - לפעמים אנשים גם צריכים מנוחה". פעם זה היה שיר חמוד. היום זה מרגיש סרקסטי להחריד. מספרים שיעקב אבינו הוא שביקש את הזקנה, כדי שהמוות לא יהיה פתאומי. חה! ובכן, מה שאני רואה לנגד עיני כעת, אינו זקנה כלל וכלל. סבתי כבר סיימה את פרק הזקנה בחייה. עכשיו היא בלימבו. די כבר! אלי, עשה שזה ייגמר! על מה העונש הזה?! אם לא מוות, אז לפחות שכחה. שלפחות תצא מדעתה ולא תדע כל הזמן כמה אבד לה. זה לא הוגן. אם הייתי צריכה הוכחה שהעולם הזה לא הוגן - הרי היא. שום תוכנית אלוהית לא מצדיקה את הזוועה הזאת.
