תכף ריין תגיד לי שיש קשר בין זה שאמרתי "אלי" לראשונה מזה כשבע שנים, לזה שהיא אשכרה מתה היום.
סתם, לא נראה לי שהיא מאלה שתופסים אדם באבלו ומתחילים לחפור לו. סתם, אתם יודעים, מצירופי המקרים ה"משעשעים" האלה.
אחרי כמה שנים רעות של תפילות - כשסוף סוף המשאלות התגשמו - לא חשתי הקלה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה לא ביקרתי מספיק, כל הדברים שלא הספקתי לומר (למרות שעד אתמול היה נדמה לי שכבר אמרתי הכל), כל מה שלא הספקתי לשמוע ממנה (למרות שכבר חודשים שאינה מסוגלת לספר לי דבר), כל הרגעים שאבדו. חשבתי שאחשוב "הו, תודה, סוף סוף" אבל המחשבה הגודלת בי וממלאת אותי עד להתפקע היא שאני מוכנה לתת המון בשביל רק יום אחד נוסף איתה. המחשבה על כך שלעולם לא אבלה איתה אף לא דקה אחת, קורעת אותי לגזרים.
מוזר, שדווקא אתמול כתבתי את הדברים האלה, מכל הימים.
סבתא שלי הייתה נפש טהורה שכולה טוב. היא הייתה נקיה כמו מלאך וכמו מלאך הכניסה מנת אושר רך לכל חיים בהם חלפה.
היא נפטרה הלילה, הלילה שקדם לערב יום הכיפורים, היא נפטרה בשקט, מאוחר מידי, וכמו כולם מוקדם מידי. היא גידלה אותי, לימדה אותי המון, ושימשה לי דמות מופת נערצת. וכל הזמן הארוך הזה בו התכוננתי למותה, לא עזר לי להיות מוכנה. פאק, כמה שזה לא עזר לי.
תגידי תודה, יולי. המשאלה שלך התגשמה. ברוסית אומרים (תרגום חופשי) "הכף הייתה עוזרת לי בתחילת הארוחה". נו, מה אפשר לעשות.
ותודה לכל מי ששלח לי פה מילים טובות ומנחמות בכל פעם שכתבתי עליה. זה באמת עזר.
גמר חתימה טובה לכולם.
אם יש גן עדן, יקדמו אותך לראש התור. אני אתגעגע אלייך תמיד, סבתא קסומה שלי.
עדיין נורא מוזר לי ששני הפוסטים האחרונים באים יום אחרי יום.
פאק, המוות תמיד מקדים, גם כשהוא מאחר. פאק.
