מה שבאמת היה יכול להיות נחמד, זה אם היית עושה לי סשן. משהו מושקע כזה, עם תאורה ותפאורה ותלבושות ותסריט.
פעם אחת הייתי שתרמוז לי להתעכב במשרד ותקבל אותי עם הוראות כשאחזור, או שתכין את הציוד מראש, תשלח אותי למקלחת מיד כשאכנס הביתה ותשאיר לי על מכונת הכביסה קרם פילינג או איזה שיט דומה שיגרום לי להיתקע במקלחת חצי שעה.
אבל ניחא.
אם היית לוקח שליטה לשעה אחת. לא לוקח שליטה בקטע של לחלק לי הוראות ולדרוש ממני שאעשה את כל מה שאתה אוהב ולדחוף לי זין לגרון. זה סבבה והכל, אבל אם פעם אחת היית באמת מסיר ממני אחריות. שתי סטירות, פקודות קצרות וברורות, ושלא אצטרך לעשות שום דבר.
מזמן לא הייתי פלסטלינה.
עזוב, לא צריך סטירה. אפשר, אם בא לך, זה לא מהותי. אבל המנוחה הזאת, המנוחה המתוקה והאהובה שבה אני לא צריכה לעשות שום דבר, ולא צריכה לחשוב. זה יותר טוב אם תקשור לי את הידיים. לא תלפף סביבן את החולצה שהורדת ממני כך שתחזיק אותן מעל הראש שלי ביד מיומנת וחזקה אחת, אלא ממש תקשור. עם חבל.
אני אוהבת שאתה עושה את הקטע עם החולצה, אבל מאד קל להשתחרר מזה.
זה יותר טוב אם תכסה לי את העיניים. לא כיסוי עם אותה חולצה שאתה מתחיל להוריד ואת עוצר על העיניים - זה נחמד, אבל שוב, קל להשתחרר מזה.
הקשירה עוזרת, אבל זה לא החלק החשוב. היא עוזרת לי להתרכז.
מה שחשוב זה שאני לא אצטרך לחשוב, ושלא אצטרך לעשות שום דבר.
ואני יודעת שיהיה מי שיאמר שזה לא באמת שליטה אם אני מתעצלת לעשות מה שאומרים לי, וזה בסדר. זה לא העסק שלנו, כן שליטה לא שליטה. זה לא חשוב לנו איך קוראים לזה ומה זה בדיוק. זה לא משנה אם זה הופך אותך לשולט או משרת וזה לא משנה אם זה הופך אותי לנשלטת או שולטת מלמטה או סתם מפונקת.
אבל התחושה הזאת במוח, מעין שילוב מוזר בין ריחוף לבין ריכוז-על, התחושה שאני פלסטלינה, או בובה, או כל דבר שעושים בו ושלא עושה בעצמו, המנוחה הזאת מלדעת ולכוון ולהחליט, היכולת לסמוך עליך שתדע מה טוב בשבילי ולקבל את זה שיכאב קצת, כי אני מעדיפה את הכאב על הניהול, כי יותר קל לי לנשום דרך הכאב מאשר להגיד לך בדיוק מה לעשות.
התחושה הזאת, כן שולט, לא שולט, לא חשוב, העיקר שאני לא צריכה לעשות שום דבר.
זה היה עוזר.
תוכל לתת לי שעה כזאת?
אני לא צריכה שתחשוב בשבילי. לא צריכה שתקבל בשבילי החלטות.
הפנטזיות הרומנטיות שלי הן פנטזיות על מרחב בטוח.
מהו מרחב בטוח? כדי ליצור מרחב בטוח, יש לשאול - בטוח בפני מה? מהו הדבר מפניו אני מנסה להתגונן?
מוסכמות חברתיות.
בירוקרטיה.
שיחות חולין.
ייצוגיות, נראות, רושם.
תכנון לטווח ארוך.
אחריות אישית.
עיסוק בתפל.
הנאות קטנות וחסרות משמעות.
במרחב הבטוח שלי יש שני אנשים שטורפים זה את זה ללא עכבות.
הייתי מתה שתהיה המרחב הבטוח שלי. אני רוצה להתרגש מהכניסה לחדר שבו מצפה לי תשוקה, שיחה מעניינת, מוסיקה, צחוק, זיעה, צמרמורת, רעד, משב רוח.
העולם מלא בשיחות חולין, אנחנו נסתדר בלי.
ככל שאני אוהבת את הבורגנות הקטנה והמטופשת שלנו, אני אקריב אותה ברגע בשביל דפיקות הלב שמופיעות כשאני עומדת מול דלת סגורה ולא יודעת מה יש מאחוריה, אבל בטוחה לגמרי שכדאי לי להכנס.
אם לעולם לא נראה יותר טלויזיה לא יקרה שום דבר. זה לא יחסר לי. אני עושה את זה רק כי זה קל. כי זו דרך להיות איתך שלא דורשת ממך שום דבר. אני עושה את זה כי זה קל בשבילך. כי זה נעים לך.
לפעמים אני נועצת בך מבט ואתה שואל אותי ״מה״ ואני לא עונה. אתה רואה שאני רוצה לומר משהו אבל אני לא מוכנה לדבר ואתה מניח לזה, ואני יודעת שלעולם לא אוכל לומר. מפעם לפעם אני נועצת בך מבט וחושבת - קרא את מחשבותי. אנא ממך, קרא את מחשבותי. ראה בעיניים שלי את הדבר שלו אני זקוקה. נחש מה רציתי לומר.
אני לא אוכל לבקש. איך מבקשים ״נחש מה רציתי״? איך מבקשים ״תן לי מבלי שאבקש״?
אני כל הזמן אומרת לך מה לא לעשות. בלי הצעות ייעול, בלי ביקורת לא בונה, בלי הערות סתמיות, בלי שיחות לוגיסטיקה, בלי בדיחות קרש, בלי סיפורים שלא מובן מה הנושא שלהם, בלי פאוזות דרמטיות סביב נושאים לא דרמטיים, בלי תכנוני דיאטה, בלי התייעצות על החלטות לא חשובות, בלי התלהמות, בלי קיטורים והתמרמרות...
זה בטח מעצבן נורא, כשכל הזמן אומרים לך מה לא לעשות. אני הייתי מתעצבנת נורא.
אני מתעצבנת על עצמי, כשאני עושה את זה.
אני מתה לומר לך מה כן. זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה לומר. אבל אני מתסכלת עליך ומחפשת את המילים ומרגישה את הגרון נסגר. אז אני אומרת מה לא, ובסתר ליבי מקווה שאחרי שאגיד את כל ה״מה לא״ אולי תסיק לבד מה הדבר היחיד שנשאר. יודעת שזו תקווה ילדותית ולא סבירה. ממשיכה בזה רק כדי להגיד משהו. רוצה לומר לך מה אני צריכה ולא יכולה, אז אומרת את כל מה שפחות חשוב. זורקת לך כל מיני ״טיפים״ על מה שאני זקוקה לו כדי שאולי יום אחד איכשהו בדרך ניסית כלשהי פשוט תדע לבד. אולי תהיה לך התגלות. אולי תחלום על זה בלילה.
אולי מישהו אחר יגיד לך מה צריך לעשות במצבים כאלה - אם היית מדבר על הזוגיות שלך עם אנשים אחרים, מה שאתה לא עושה, כי אתה ג׳נטלמן וכל זה.
אני רוצה לבקש ממך את הדבר לו אני זקוקה וכל מה שיוצא לי זה הדברים הקטנים האלה שלא באמת אכפת לי מהם.
לא אכפת לי משום דבר כמעט בעולם, אתה יודע?
אז אני לא אומרת. וממשיכה לחלום על האי שלי, אי של זוגיות קסומה שלא אכפת לה מהעולם, זוגיות שאפשר להתחפר בה ולשכוח שיש עולם מסביב, זוגיות שאפשר להסתגר בה לכמה שעות ולא לשמוע את הרעש מבחוץ.
ממשיכה לא להגיד, כי אי אפשר להגיד את זה. יש דברים שמשנים את משמעותם מעצם זה שאומרים אותם. ת׳מבין למה אני מתכוונת? הנה ניסוח אחר, מעולם המחקר: יש ניסויים שבהם עצם התצפית משפיעה על תוצאות הניסוי. את הטרמינולוגיה הזאת אתה בטח מכיר.
אז כזה.
אז אי אפשר לומר.
אז אני אמשיך להסתכל עליך כאילו אני רוצה להגיד משהו חשוב, ואתה תשאל מה קרה, ואני אגיד שכלום, ואתה תתעקש, ואני אזרוק איזו שטות על כך שנמאס לי כבר להעיר על הגרביים שאתה תמיד משאיר על הרצפה במקום לשים בכביסה. כאילו שאכפת לי מזה. כאילו שאי פעם היה לי אכפת מזה. זה לא נראה לך מוזר, שאני מתעצבנת על דברים כאלה? חצי מהבגדים שלי על הרצפה, תמיד. למה לדעתך זה מזיז לי? זה לא שאני משקרת לך, זה באמת מפריע לי, אבל למה? למה זה מפריע לי? למה אני מתעסקת בשטויות?
פעם אחת הייתי רוצה שתעשה לי סשן. או מיני-סשן. או סתם זיון טוב שלא יאפשר לי להתנגד מתוך מבוכה. או אפילו סתם סטירה אחת מתוזמנת היטב.
זה היה עוזר.
זה באמת היה עוזר.
אבל אני אמשיך להעמיד פנים שחיבוק וקבלה ומילות עידוד זה כל מה שצריך. זה גם משהו. הרי זה באמת נפלא כשמקבלים אותך כמו שאתה.
