אני מדברת עם החבר הכי טוב שלך והוא אשכרה מגיב למה שאני אומרת. שואל שאלות, מעלה דוגמאות משלו, משתף חוויה דומה... מביע עניין. מפתח את השיחה.
זוכר כשגרנו ברזניק ואחרי סקס היינו מדברים על עתיד ההשכלה התיכונית בישראל ומתווכחים על הדרך האידאלית לרפורמה במשרד החינוך?
אני מספרת לך על היום שלי ואתה אומר "וואלה, מגניב". אני מספרת לך על הרעיון שלי ואתה אומר "לא, עדיף לך במקום לנסות משהו אחר". אני מספרת לך על משהו לא נעים שקרה ואתה שואל למה התנהלתי באופן שאפשר את זה ולא אחרת.
אתה תמיד מבין כשאני מסבירה ותמיד אומר שוואלה, נכון, ובאמת, ולהבא אחרת. אתה כל כך עקבי בתגובה הזאת שלרוב אני תוהה אם אי פעם הצלחתי בכלל לשכנע אותך במשהו, או שפשוט יותר קל להסכים מאשר להתווכח.
כשאתה מעדיף בדיחות קרש על שיחה אמיתית ואני אומרת לך שהפכת לטרול אתה צוחק בכזאת חדווה, כזאת שביעות רצון עצמית, שאני מאמינה שאתה באמת לא רואה דמעה ראשונה נקווית בזוית העין שלי.
יכול להיות שאתה רואה ובכוונה צוחק כי ככה יותר קל לך להתמודד עם הסיטואציה. אני מקווה שלא. למרות שקל לי להבין את זה, זה איכשהו יהפוך את זה ליותר גרוע.
אתה מספר לי על איזה מקצב שלמדת לנגן. אתה מצטט אותו - טן טן צה, טן צה צה טן, טן צה צה טן. חבר שלך ניסה לנגן אתך ובמקום זה יצא לו צה טן טן, צה טן טן צה. אתה מנגן קטע, הוא מנגן קטע. ציטטת לי את הסיטואציה, play by play. והיה לי מבט קצת מזוגג בעיניים אבל לא בגלל שזה משעמם, למרות שזה באמת קצת משעמם. אלא כי תפסתי את עצמי מתעניינת, צוחקת, שואלת איך מי שהיה שם הגיב, שואלת מה דעתך על התגובה שלו, נזכרת בפעם אחרת שבה קרה משהו דומה עם אותו בחור. ודווקא בגלל זה פתאום נורא רציתי שזה ייפסק. רציתי לא להרגיש התעניינות, רציתי שלא יהיה לי אכפת, שלא יהיה לי מה לומר, שלא ארצה לשמוע מה הרגשת שם, שלא אתרגש אתך ושלא אזכור את הפרטים בפעם הבאה שנדבר על זה.
לפעמים אני יורדת לך סתם כי בא לי. לא כמשחק מקדים אלא כדבר בפני עצמו. יורדת לך עד שאתה גומר ואז מניחה את הראש על החזה שלך ומחבקת אותך. ואז אני רואה עליך אם בא לך להתכרבל או שלא יגעו בך כרגע או להמשיך לעוד סיבוב, וזורמת עם מה שאתה משדר שבא לך. ובזה זה נגמר. אני לא מצפה למשהו בתמורה ואני לא מצפה לתרחיש ספציפי. ואז אתה גומר ולרוב בזה זה נגמר.
אני לא הולכת לכתוב למה תיארתי את הסיטואציה הבנאלית הזאת. כשהתחלתי את הפסקה חשבתי שאולי כן. אבל המילים נתקעות לי בקצות האצבעות. כמו שכשרוצים להגיד משהו והמילים נתקעות בגרון.
לפעמים אני מספרת לך שמשהו שעשית פגע בי ואתה אומר שאני טועה, שזה בכלל לא מה שעשית, שהפרשנות שלי שגויה. זה תמיד נורא מבלבל אותי, כי אני אף פעם לא חושבת על להאשים אותך. בכל פעם נדמה לי שעלי למסור לך את המידע, לחשוף בפניך את מה שאני מרגישה בשביל שאהיה חשופה בפניך ושתוכל לעשות ברגשות שלי את מה שאתה רואה לנכון ותוכל לבחור איך תגרום לי להרגיש. ואז התגובה שלך מתמקדת בלהסביר לי שאתה חף מפשע. למדתי, מבעד להדחקה, לצפות לתגובה הזאת ולחשוש ממנה. כשנתקעות לי מילים בגרון, זו לרוב הסיבה.
אחותי שואלת למה אני לא מנסה לעשות משהו לגבי זה שאנחנו לא מספיקים לעשות דברים בגלל הלוז המטורף שלך. מה לומר לה? שאולי יותר קל לי לפגוש אותך רק פעם בשבוע, כי אז... כי אז... אולי לא אשים לב כל כך... כשאתה אומר "מגניב" ומעביר נושא, ולמה זה מטריד אותי בכלל, הרי, באמת מה כבר יש לומר על זה,
אבל הערב סיפרתי את אותו הסיפור לחבר הכי טוב שלך ואיכשהו היה מה לומר...
ואולי יותר קל להיות בעבודה עד מאוחר מאשר כן לנצל את הזמן שאתה בבית ולהתמודד עם הדברים הקטנים האלה, כל כך קטנים שקשה להסביר אותם במילים, כל כך קטנים שאפשר בקלות להאמין שהם לא קיימים בכלל, כל כך קטנים שלא שווה להתעכב עליהם, כל כך קטנים שקל לשכוח אותם מיד אחרי שהם קורים וכעבור שעה כבר לא להיות מסוגלת לשחזר את הפרטים, כל כך קטנים שזה טפשי לציין אותן, כל כך קטנים שאין להם השלכות, כל כך קטנים שלהזכיר אותם משפט אחד דורש יותר משאבים מאשר להכיל, כל כך קטנים שלהזכיר אותם בחצי משפט לוקח יותר זמן ממה שלקח להם להתרחש, כל כך קטנים שלהתמודד איתם יוצר יותר מטענים ממה שהם יוצרים בעצמם.
כל כך קטנים שהם נכנסים פנימה דרך העור ומחלחלים עמוק כל כך מהר שאני לא מספיקה להתגונן.
וכעבור רגע הם אינם, אין זכר, ואין דרך להוכיח שאי פעם היו. ורק הבשר שספג אותם, הפך רק טיפטיפה יותר מריר.
