או בכלל, פטיש. זה כמו עם כוס? כשאתה מספיק חרמן אז כל אחת?...
כי כשחרמנים אפשר לשכב עם סתם איזה מישהו, את זה אני יכולה להבין, כל זין בינוני יעשה את העבודה כשאת במצב הרוח המתאים. ואם הזין לא משהו אז לא חסרים דברים שאפשר לעשות לגבר שלא אוהבים. ת'ן יודעות איך זה.
אוקיי רגע אני סוטה מהנושא. מה שאני מנסה להגיד זה שמאד מסקרן אותי איך זה עובד עם כפות רגליים. זו צריכה להיות כף רגל יפה? האשה אליה היא מחוברת צריכה להיות יפה? יכול להתעלם מהפנים? כן? לא?
היא צריכה להריח טוב? או דווקא לא טוב? או שתלוי?
יכול להיות משהו נורא קסום בפטיש לאיבר שאף אחד לא ממש מתאמץ להסתיר. כולן עם הכפכפים בקיץ, האם זה מטריף? או מקהה? האם זו מעין זכיה בלוטו? או שזו בעיקר בדידות?
מעניין איך זה עובד.
מעניין איך הייתי מרגישה אם הייתי נאהבת על ידי מישהו שיש לו גם את הרגש הזה. גם? במקום? יותר? פחות?
אני מאד אוהבת שמנשקים לי את הרגליים. רק בחור אחד רצה למצוץ לי את הבוהן. לא כי ביקשתי, כי הוא רצה. מאד נהניתי מזה. הייתי מאד צעירה אז. לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא כל כך נפוץ. זה היה גילוי מצער למדי.
כשהייתי מאד צעירה חשבתי שחרמנות פותרת הכל. גברים עשו כל מה שרציתי, תמיד. הייתי מוקסמת מספונטניות שלהם. חשבתי שכל הגברים כאלה. גם בזה התבדיתי. אולי ידעתי לבחור את אלה. אולי הם ידעו לבחור אותי. ואולי כל הגברים כאלה בגיל עשרים ואז זה עובר.
לא, זה לא רק הגיל. לא כולם היו בגילי. טוב, זה לא משנה עכשיו. אני חושבת שאנשים שמחפשים דברים דומים מצליחים למצוא זה את זה. כמו גיידאר.
אז פוט פטיש ואהבה. הייתי נהנית מזה. האם הייתי גם נעלבת? האם על לשון חמה ורטובה ומשתוקקת בין האצבעות הייתי משלמת בשעמום כלפי איברים אחרים?
אני מניחה שזו שאלה מטופשת. הרי כל אחד והסיפור שלו. יש כאלה שרק כפות רגליים מעניינות אותם, יש כאלה שאוהבים את כל הגוף ואת הרגליים רק קצת יותר. נכון?...
אני לא מצליחה לדמיין את זה. הייתי רוצה להבין, אבל לא יצא לי אף פעם לשמוע הסבר. אני חושבת שהייתי מבינה. בדרך כלל יותר קל לי להבין אנשים עם סוד, או עם מבוכה, או עם תשוקה גדולה שלא כל אחד יקבל בהבנה.
אני מקבלת כמעט הכל בהבנה. לא חשבתי שאי פעם יהיה לי קשה עם זה שלא מאתגרים אותי. פעם מישהו קשר לי את הידיים בדייט ואחרי שעה בערך השתאה על כמה שזה לא הפריע לי להמשיך את הדייט עם חבל על שורשי כפות הידיים. הוא אמר שאני מרגישה נוח ככה, או משהו כזה, אני חושבת שהוא אמר משהו על הסבמיסיביות שלי, לא בטוחה, כבר לא זוכרת, רק זוכרת שזה קצת הצחיק אותי - הוא לקח את זה למקום של הנשלטת, נראה לי, קשה לזכור, רק זוכרת שחשבתי - חה חה, זה בכלל לא אומר עלי כלום, זה פשוט לא מזיז לי. כולה חבל, מי ישמע. וזה לא שאני אדישה לחבלים, אני דווקא מאד אוהבת, אבל זה לא העניין אלא שמי שמצפה ממני למבוכה ולהתגברות עשוי להתבדות. לא היום, היום הכל כבר קצת אחרת, אבל פעם...
בכל מקרה, הפעם האחרונה שמישהו ליקק לי את הרווח שבין אצבעות הרגליים או מצץ לי את הבוהן, הייתה לפני 11 או 12 שנים. וזה לא שהוא היה כזה חזק בכפות רגליים, עשינו מלא סקס הטרונורמטיבי והיה מעולה. ולא הייתי זוכרת את הרגע הזה כל כך טוב אם לא הייתי בשנים שבאו אחר כך מתאכזבת לגלות שזה לא דבר שהרבה אנשים עושים ביוזמתם. וחבל. חבל מאד. יש כאלה שיזרמו אם יבקשו מהם, אבל אף אחד מאז לא עשה את זה סתם כי התחשק לו.
עם השנים הפסקתי לצבוע את הציפורניים האלה. קצת איבדתי עניין.
התחלתי לכתוב כי רציתי לשתף בתהיות שלי על פטישים. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה רציתי להגיד. בכל פעם שאני יוצאת מהמקלחת ויושבת על המיטה ומסדרת לעצמי ציפורניים, אני קצת מתבעסת שאין לשון בין האצבעות שלי.
אבל רק קצת. מתרגלים לדברים כאלה.
קראתי היום את "לכבות את האהבה" של יוכי ברנדס. הספר הזה חצי סידר לי את הראש וחצי הסריט אותי. זה ספר מסריט. וגם שמאלצי נורא. בדרך כלל אני לא נהנית מקיטש, אבל אצל ברנדס זה בדרך כלל מעין קיטש ציני ומודע לעצמו.
כמו הגיבורה שלו, גם אני מחפשת את האש, תמיד, בכל מקום. בניגוד לגיבורה שלו, אני מסוגלת להיות מאושרת גם בלי לשקר לעצמי, ולא חייבת להגיע לקצה הקצוות הקיצוני ביותר בשביל להרגיש שאני חיה.
אבל לפעמים אני חושבת, יש אנשים שכן מכניסים לפה דברים שנגעו ברצפה, ואולי הם יודעים מצויין מה טוב בשבילם.
לסקרנות אין ולא יהיה מזור לעולם, זה טבעה.
