כותרת חלופית: Grondhog Day
החלופית יותר מתאימה, אבל אני שונאת את הסרט הזה. בעיקר כי אני שונאת את ביל מארי.
התכוונתי לכתוב משהו על דה-ז'ה-וו-ים, אבל אולי אהנה יותר מכתיבת כל מיני דברים אקראיים שאני שונאת.
אני שונאת צבעי פסטל. שונאת אותם בבגדים, שונאת אותם ברהיטים, שונאת אותם בקישוטי עוגות, שונאת אותם כמטאפורה.
אני שונאת שיחות חולין על כלום, שיחות שאף אחד לא לומד מהן שום דבר ואף אחד לא חווה בהן שום דבר ובכלל שום דבר לא ישתנה אם כל המשפטים האלה לא ייאמרו. מצחיק, גם לכתוב בלוג זה קצת "מילים ששום דבר לא ישתנה אם לא ייאמרו". ההבדל הוא שבלוג לא מכריח אותך להשתתף. אם משעמם לך אתה יכול פשוט ללכת, ואף אחד לא ייעלב או יאשים אותך בחוסר נימוס.
אני שונאת שאנשים מתבדחים במקום לדבר לעניין, עונים בבדיחה על שאלה רצינית, משתמשים בבדיחה בשביל להתחמק מביקורת.
אני שונאת חוסר יעילות, לעשות דברים בדרך הארוכה, לבזבז משאבים על מילוי הוראות מסורבלות שאף אחד לא יודע את הסיבה להן (כמו במשל המדיניות עם הקופים והבננה).
שונאת ציות עיוור, שונאת שאנשים ממלאים הוראות מבלי להבין את ההגיון הפנימי שלהן. משמעת זה סבבה, אבל לפחות תבינו. תחשבו על מה שאתם עושים.
שונאת שאנשים משתמשים בנימוס מבלי להבין את המשמעות שלו. מצפים לנימוס מאחרים מבלי להבין למה הם צריכים את זה.
שונאת שאנשים לא חושבים על ההשלכות. או לא חושבים.
שונאת את איך שאני מרגישה עכשיו. שונאת את חוסר האונים שלי, את חוסר השליטה.
שונאת ונילה.
שונאת את דרך האמצע, את האיזון, את הרוגע. לא בפוליטיקה, אבל כן בחיים הפרטיים שלנו. אני חושבת שאני קצת קהה. אולי החושים שלי קצת חלשים. אני שונאת לא להרגיש דברים עד הקצה שלהם. שונאת את הקצת, את הבערך, את הכמעט.
שונאת שמנסים לעזור לי. שונאת שמציעים לי עזרה באופן שמאפשר לי לסרב. שונאת כשרוצים להיכנס לתוך הטירוף שלי, אבל בלי להסתכן.
לפעמים סטירה עוזרת. כאב תמיד עוזר. תמיד. לא הכאב שיש לי עכשיו בברך. כאב חד, כזה שמוחק את כל שאר הבולשיט שמסתובב לי בראש עכשיו. כאב של מכה, או מכת חשמל, או חתך.
סקס לפעמים עוזר, אבל רק אם הוא מטורף. סקס חביב ונעים זה ממש נורא לפעמים. לפעמים אני עוצרת באמצע רק כי אני לא יכולה לשאת את זה שאני מסוגלת לעצור.
מוסיקה בדרך כלל עוזרת. בעיקר מטאל, או בלוז ממש טוב.
סטיתי מהנושא? נראה לי שסטיתי.
זוכרים את "שבוע השנאה" בספר 1984? האנשים השתתפו בו מתוך צייתנות, אבל לא רק. זה עבד כי הם קיבלו משהו בתמורה. הם באו בשביל הקתרזיס.
אני שונאת ריבים שאין להם קתרזיס. רק דעיכה איטית של הבכי וחזרה לשגרה. הבכי הזה הולך איתי - שעות, ימים, שבועות.
אני לא יודעת לחזור לשגרה.
רק לצרוח אני יודעת. לשבור, להישבר. לעשות דרמות.
שונאת פסטלים.
לפעמים אני צורחת רק בשביל לשבור את השקט. לפעמים אני צורחת רק בשביל לא להרגיש לגמרי-לגמרי חסרת אונים. תמיד כשאני צורחת זה כי נראה לי שלא שומעים אותי.
לפעמים אני חושבת - אין לי שום סיכוי. אני מרגישה את השמיים נופלים, את כל העולם שלי מתמוטט. ואז מציעים לי חיבוק, או כוס מים. בא לי לדקור את עצמי ברגעים כאלה. קשה לשאת את זה כמעט כמו סמול טוק.
לפעמים אני שונאת את עצמי. לפעמים לא. לא יודעת אם אי פעם אהבתי.
אני שונאת שאנשים לא לומדים. חוזרים על אותם דפוסים שוב ושוב. זה בסדר, זו זכותם, אבל אתם פוגעים באנשים בדרך.
אני שונאת שהעור שלי דק כל כך. כל שבריר שניה של שינוי בהבעת הפנים, כל שינוי זעיר בטון הדיבור, כל מילה לא במקום, הכל חודר אותי כמו סכין בחמאה רכה.
אני שונאת שלכתוב את זה, זו רק עוד סצנה בסרט שאני שונאת.
אני שונאת שלשום דבר אין משמעות.
ואני שונאת להיכשל, כל יום, כל היום, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.