או בעצם, על היעדרו.
לפעמים אתה אומר לי משהו ששובר את הרגע. איזו בדיחה סרת טעם, או סתם אומר לי להנמיך את הקול קצת בגסות (קצת?... האם יש מידה של גסות שהיא סבבה?...) ואני כמו בלון שבבת אחת יצא ממנו כל האויר. מאבדת עניין. מסובבת אליך את הגב. מפסיקה לדבר. הולכת לשחק עם הטלפון. או משהו.
אתה אומר לי עכשיו - לא התכוונתי להעליב אותך.
ואני יודעת.
אתה אומר לי סליחה. ואני סולחת. בעצם, אין על מה לסלוח. לא מרוב כעס אני מתרחקת.
איבדתי עניין.
יש דברים שאי אפשר לפתור בדיבורים באותו הרגע. יש דברים שאפשר לפתור רק בדיבורים באותו הרגע, ויש דברים שחייבים להיפתר ללא מילים. או שבכלל לא יכולים להיפתר.
אין מה לפתור עכשיו. הרגע חלף. זהו, חלף. אין אותו יותר. אי אפשר להחזיר אותו, הוא לא יושב בצד ומחכה. הוא נעלם.
אולי בפעם הבאה.
זה מתסכל אותי נורא. אולי יותר מגסות הרוח, יותר מכל דבר שיכולת לומר, מתסכלת אותי העובדה שאתה לא מזהה את הרגע הזה בזמן שהוא קורה. שאתה לא מרגיש, עם הגוף שלך, עם העור שלך, שזה לא זמן טוב לדבר עכשיו.
שובר את הרגע.
איך מסבירים למישהו כיצד נוצר מתח מיני?
