או heberotic, כמו שהיה בכתובת האתר.
זה האתר היחיד שבו נהניתי לקרוא פורנו. אבל גם זה איבד את זה בשבילי. איבדתי סבלנות. כבר לא קוראת במגזין. פעם הסיפורים הכי אקסטרימיים היו האהובים עלי. היום הכל נשמע לי מאולץ. אולי הייתי נהנית מפרודיה טובה.
אבל קשה להיות מטא בלי להיות יהיר. אולי.
לא יודעת.
הטריגר לפוסט בכלל היה שרשור בפורום. אתם כבר מכירים את זה - פוסט על בדס"מ - 3 תגובות. פוסט חופר על כלום - 7 עמודים. אנחנו יכולים גם 30, כידוע.
פעם אהבתי את שרשורי השטות. אבל יש משהו מדכא, בגלל הכמות.
פעם המשפט הסמי-פילוסופי בפרופיל שלי היה: פיסטוק אחד בקערת בוטנים לא מפריע לאף אחד. אבל אחרי כמות מסויימת זו כבר קערת פיסטוקים.
אני חושבת שזה ככה עם דיבורים. אני חושבת שהרבה מיקרואגרסיות עוברות בדיוק בגלל זה - קל להיתמם. כי כל אחד בפני עצמו הוא תמים. רק הכמות. זה ככה עם הודעות בכלוב, זה ככה עם מחמאות מזרים, זה ככה עם ביקורת מאמא. פעם אחת זה סבבה, פעמיים, שלוש, מתישהו זה נהיה הרבה.
ואז הקצף יוצא - על מי? על השליח של הקש האחרון. אני כועסת על פנטום. כי לא כל הגברים. ואפילו לא גבר ספציפי אחד. רק החיבור ביניהם.
אולי בגלל זה אומרים "ככה זה בנים" - יותר קל לסלוח לבן כי ככה זה, מאשר לחנך מחדש את כל הבנים.
יש לי חבר, אבא לשלושה ילדים, והוא נורא עייף. קשה לו ועייף לו ומתסכל. ולא כיף לו. והוא אוהב לומר "חכה שיהיו לך ילדים". למרות שיש אנשים שיש להם ילדים וכיף להם. אנשים שיש להם ילדים וגם יוצאים לחופשות. אנשים שיש להם ילדים וגם יוצאים עם חברים. וכו'. אבל יותר קל כשזה כולם ו"ככה זה", מאשר כשאתה זה שעושה טעויות בדרך.
(למרות שכשחושבים על זה - לעשות טעויות בדרך זה באמת של כולם. אבל כנראה שגם הקושי להודות בהן די נפוץ).
שאלו פה לא מזמן למה הכל עבר לבלוגים. עניתי שזה בגלל מבנה הפורום, והתכוונתי לזה. אבל יש עוד משהו - בבלוג אפשר להיחשף. מאד קשוח בפורום. ואנחנו פה לדבר על בדסמ, לא?
איך אפשר לדבר על משהו כל כך אינטימי, כשבפורום אורב צבא של טרולים? איך אפשר להודות בחוסר בטחון או לבקש עצה, כשכולם קמצנים עם המידע האישי אך נדיבים עם ההתנשאות? איך אפשר?
פעם אחת כתבתי בפורום על מקרה לא נעים שקרה לי, וקיבלתי מקלחת קרה של האשמת קורבן. איך אפשר להעיז לפתוח עוד אחד?
אנשים אוהבים מרחבים בטוחים. גם אלה שצוחקים על הביטוי "מרחב בטוח". כולם אוהבים ללכת ברחוב בנחת ולא לחשוב על השודד שאורב מעבר לפינה. מי שצוחק על הביטוי - לרוב מדובר באנשים שהמרחב הבטוח שלהם מאד מאד גדול, כל כך גדול עד שהמחשבה על יצירה מלאכותית של מרחב בטוח, מצחיקה אותם. לרוב אלה אנשים שאם יקחו להם את הבטחון הזה, יצרחו מכאב.
פעם הייתי חותמת על כל דבר, בכל הזדמנות -
Be excellent to each other.
כי זה כל כך פשוט, בעצם.
עייפתי מהבולשיט. חה! מי לא? אבל זו התעלומה, בעצם. עייפתי מהבולשיט פשוט כי חייתי בעולם הזה. זה מובן ופשוט. החלק שלא מובן לי הוא - איך לא כולם?
איך לאנשים עדיין יש סבלנות להיות קטנוניים, או מרושעים, או שקרנים? זה מעניין לכם? זה מגרה אתכם?...
חה. כותבת "אתם" בפוסט שמכוון בדיוק לכיוון ההפוך. ה"אתם" הפיגורטיבי הזה, הם הרי לא כאן. בדיוק בגלל זה אני כותבת פה, ועל זה הרי כתבתי עכשיו. הטרולים לא כאן.
אני ילדה מספיק גדולה בשביל להבין שתחנות הרוח הן לא יריב ראוי. ויותר קל פשוט לקום וללכת, רק צעד אחד למקום בו אהיה מוגנת מטרולים.
זה מה שפייסבוק הבינו. תן לאנשים להיות המראה של המרחב שלהם. אנשים אוהבים את זה.
פעם אנשים אהבו סקס.
דרך אגב, ידעתם שחתולים תמיד משמינים אחרי שמסרסים אותם?
