[אזהרת תוכן - מוות של הורים]
כשסבתא שלי הייתה נכה (סיעודית? גוססת? איך לקרוא לזה בדיוק? זו הייתה תקופה של כמה שנים), לא הייתי רגועה אף פעם. לא משנה מה עשיתי, תמיד ברקע היה לי מעין קופיף על הכתף (איך אומרים את זה בעברית?), כוכבית לכל מחשבה, שמזכירה לי - כואב לה, היא סובלת, ואת לא עושה מספיק בשביל להקל עליה. הלכתי לישון עם המחשבה הזאת והתעוררתי איתה. בכל דבר שעשיתי, היה קשה להנות כי זה היה על חשבון עוד קצת זמן עם סבתא.
למדתי לקח מאז. למדתי לנהל את הרגשות האלה יותר טוב, למדתי איך למנוע מהם להכניס אותי לדיכאון רציני, למדתי איך לא לתת לעצב להרוס לי את החיים.
אבל העצב לא נעלם. אי אפשר לא להרגיש אותו. אפשר פשוט לבחור לחיות איתו, במקום למות איתו. ללכת לעבודה, ללכת למסיבות, ללכת לחדר כושר, ללכת למסעדה. לענות לטלפון. לצאת מהמיטה בבוקר. לצאת לטיולים בשבת. דיכאון לא נעלם, כל חיי אצטרך להילחם בו. אבל זה לא אומר שאני לא חזקה מולו. התחזקתי מאד. למדתי הרבה. כרגע אני מובילה ולא נותנת לו להשתלט עלי.
רגע, אני מתפזרת. קשה לא להתפזר - הדיכאון אורב מאחורי כל משבר, כל קושי, כל אתגר. כל אתגר שאני פוגשת, בנוסף לאתגר עצמו, תמיד יש אתגר בונוס - לא להיכנס לדיכאון. בכל פרוייקט שדורש התגייסות והקצאת משאבים, תמיד חשוב להשאיר רזרבות למקרה שהדיכאון מנסה לחזור. תמיד צריך להשאיר קצת בצד בשבילו. אף פעם לא להגיע לאפיסת כוחות, כדי שחלילה לא יתפוס אותי לא מוכנה. זו הנקודה שבה הוא יחגוג. זו הנקודה שבה הוא יכול לתפוס אותי עם ההגנות למטה.
לא באתי לכתוב על דיכאון. באתי לכתוב על אמא. אבל קשה להפריד. כי באתי לכתוב על עצב. ולכל עצב יש פוטנציאל להפוך למפלצת. כמו המיניונים בדיספיקבל מי 2.
אז כשסבתא שלי הייתה חולה (נכה מרגיש כמו מצב נתון כזה, לא? והמצב שלה התדרדר כל הזמן. חולה? זקנה? חלשה?), כל הזמן היה גירוד כזה, ברקע. אף פעם אי אפשר היה באמת לנוח, באמת לנקות את הראש, באמת להירגע. וכשהיא נפטרה, יחד עם האבל, הייתה גם הקלה. כי הסבל נגמר. הסבל שלה, ויחד איתו חוסר המנוחה שלי. היא הייתה בת 92. יש המון דברים שלא הספקתי לשאול אותה. כשהבנתי שצריך לשאול הכל, היא כבר לא זכרה.
אני זוכרת את תחושת ההקלה. המחשבה הראשונה הייתה "סוף סוף לא כואב לה יותר". ומיד אחריה, המחשבה השניה הייתה "סוף סוף אני יכולה להתחיל לחיות".
ועכשיו אמא שלי חולה. לא סיעודית, אבל היא חולה. והיא תהיה יותר חולה ככל שהזמן יעבור. אבל היא לא בת 92. היא בת 63. היא לא תחיה עוד המון זמן. אולי שנה, אולי שנתיים. אולי חצי שנה. וזה יכאב. ב"זה" לא התכוונתי לאובדן, אם כי זה מן הסתם יכאב כמו בתולת ברזל. אבל עד אז - לחיות יכאב.
וכשהיא תלך לעולמה, אני ארגיש הקלה. אשמח בשבילה שהיא לא סובלת יותר. אבל כשסבתא נפטרה יכולתי להמשיך בחיי. וכשאמא תלך, אני לא חושבת שאוכל. אני חושבת שאשתמש בכל מה שלמדתי, ואמשיך ללכת לעבודה, ואמשיך לעשות אהבה עם טדי, ואמשיך לענות לטלפון כשחברים יתקשרו. אבל בפנים, במקום להנות מהחיים שלי, אני חושבת שפשוט אצרח, ללא הפסקה, יום אחרי יום, במשך כל שלושים השנים שיכלו להיות.
