לפעמים התמימות שלה הורגת אותי. כמו שהיא בחרה לפתוח דווקא בהצהרה: החבר שלי רוצה לחנוק אותי...
כאילו אנחנו לא ביחד כל כך הרבה שנים, כאילו לא עשינו דברים יותר מפחידים מזה.
הכרנו אז כבר כמעט שנה, והיא עברה לגור איתי מספר שבועות קודם לאותו יום. הייתה לנו מערכת יחסים טובה ובלי דרמות מיוחדות. ואז תוך כדי ארוחת ערב היא פתאום אומרת – אני רוצה שתהיה הקול השפוי בחיים שלי. לא ממש התרגשתי, אז עניתי – הקול השפוי זה השם האמצעי שלי, ואת יכולה להעביר לי המלח בבקשה? ואז היא אמרה – לא, לא, אני מתכוונת ברצינות. ואתה יודע למה אני מתכוונת.
בהיסוס שאלתי אותה, כי כבר הרגשתי לאן זה הולך – ומה את מתכוונת לתת בתמורה? אז היא אמרה – את כולי. שאלתי – כולך? ענתה – גוף ונפש.
בשלב הזה כבר הפסקתי לאכול – טוב, שמעת יותר מדי סיפורים, וראית יותר מדי סרטים, בואי נשכח שהשיחה הזו התקיימה.
והיא עונה – נכון, ואת הסיפורים האלה שמעתי ממך.
בסדר, אני לא מספר סיפורים סתם.וכשמישהי נותנת, אני יודע לקחת. לא מאותו יום. אבל למה לקחת משהו שעובד ולנסות להרוס? למה לקחת ספינה ששטה, ולנסות להסיט אותה? אז חשבתי וחשבתי, והייתה שתיקה ארוכה. אז החלטתי לזרוק משהו מהארסנל, שיוריד אותה מכל הרעיון, ואמרתי – כלל מס' 1: את לא יושבת על שום ריהוט בבית ללא האישור שלי.
היא עונה לי – או קיי. ונעמדה. ואז היא שאלה – רגע, תמיד?
לא, רק בשבתות וחגים... ברור שתמיד. לפעמים התמימות שלה הורגת אותי.
לפני 15 שנים. 21 בינואר 2009 בשעה 7:24
