למה צריך את כל הכינויים האלה? למה לשייך לנו מלים שלא מתארות אותנו? אף אחד לא באמת שולט, אף אחת לא באמת נשלטת. שליטה בהסכמה זה אוקסימורון, כמו להגיד טרום בכורה או שתיקה רועמת או מלווה חובה מרצון.
ויש עוד כינויים שגם אם הייתי מרוויח, לא הייתי רוצה להיות, למשל מאסטר, מורה דרך או מחנך. מעולם לא התיימרתי לדעת יותר טוב מבנות הזוג שלי. יש תחומים שהיא יותר חכמה ממני, ויש כאלה שאני יותר ממנה. זה בטח לא עושה אותי מורה דרך, כשאני בעצמי הולך לאיבוד לפעמים. להרגיש חכם ולהקיף את עצמך באנשים טיפשים זה שני דברים שהולכים לרוב ביחד.
בשורה התחתונה יש כאן פרדוקס: בן אדם שמספיק חכם ומספיק מנוסה להיות מורה דרך, לא ירצה להיות עם מישהי שצריכה מורה דרך, אלא אם הוא מזוייף או שרלטן.
כינויים אחרים אפילו יותר הזויים: כלבה, אדון, מאסטר, שפחה, עבד והרשימה עוד ארוכה.
אז אחרי הרבה שנים, ונקודת מבט יותר מופכחת משהייתה לי פעם, אני אומר שכינויים צריך רק בשלושה מצבים: בהתחלה כשצריך להנחיל משמעת, כשרוצים לסנן פניות ולקטלג את עצמך בצד מסויים של המתרס בלי להכנס לחפירות (לדוגמא הכינוי שמוצמד לי לניק). וכשרוצים לשחק בנדמה לי ובמשחקי תפקידים. לא שיש משהו רע בזה, רק צריך לשים את זה בפרופורציה הנכונה, וגם מומלץ ללבוש את התלבושות המתאימות להגברת האווירה.
כך או כך, אין מקום לכינויים האלה בקשר רציני, אינטימי, שכבר עבר השלב של כיתה א' והוא יותר ממשחק תפקידים.
את הכלל השני לא היה בעייה להעביר, וגם לא ציפיתי לשאלות מיותרות.
– אבל מה לגבי זונה?
– אני לא קורא לך משפטנית תוך כדי סקס, נכון? זה חתיכת טרן-אוף. אז בואי נשאיר את כל עינייני העבודה מחוץ לזה.
לפני 15 שנים. 24 בינואר 2009 בשעה 6:56
