ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הקטע הבא לא מיועד לבעלי לב חלש. ואם יש לכם כזה, ואתם ממשיכים בכל זאת מתוך סקרנות, אז תמצאו מישהו אחר שיקבל החלטות במקומכם, זה פופולרי כאן.
~~

כותב את זה מבית המלון בניו יורק המושלגת הבוקר, נזכר בכל מיני דברים מצחיקים מהעבר. אני מניח שעל התאור מצחיק אפשר להתווכח. אני מודה שזה היה אחד עונשים היותר קשים שהיא קיבלה. קצת אירוני שאני כבר לא זוכר מה היא עשתה כדי לקבל אותו. אולי היא תוכל בהזדמנות לשפוך אור על מה שקדם לזה.

- מה הבעייה להיות נחמדה? אני תמיד נחמדה. מה זה אומר?
- טוב ששאלת, כי גם הכנתי מספר נקודות. זה אומר שאת מחייכת לכל מי שאת פוגשת מהמשפחה ושואלת לשלומם.
- או קי.
- זה אומר שאת עונה באריכות לכל שאלה ששואלים אותך. ושאת מתעניינת בחזרה.
- אממ... בסדר, זה מספיק גרוע... יש עוד?
- זה אומר שאת משחקת עם כל הילדים שבאים אליך, מושכים לך בשיער או מדברים איתך.
- מנייאק, אתה יודע שאני לא אוהבת לשחק עם ילדים מעצבנים.
- וזה אומר שאת אוכלת כל מה שמציעים לך.
- בן זונה.
- אין בעיה, נתחיל בביקור אצל ההורים שלי, תגידי להם את זה, ואח"כ דודה לאה ביום שישי בערב עם כל המשפחה המורחבת [5 עמודים בדפי זהב של רמת גן] ואז ביקור אצל סבתא רוחמה. וחסר לך שאת מפשלת אפילו פעם אחת, או שזה יהיה יותר גרוע מהתכנון הראשוני.


ואני? אני לא טיפוס משפחתי, מקבל אלרגיה, ממציא שיחות טלפון שקשורות לעבודה כל פעם שאני צריך חמצן, ועונה רק בכן ולא. והיא? כמה שהיא סבלה, איזה כוח, איזו סבלנות. אני רואה את הרוק שלה נבלע פעם אחר פעם, את הספירה הפנימית שהיא עושה שוב ושוב כדי לא לזרוק עקב על איזה ילד. בערב הייתי צריך להחזיק אותה מעל האסלה. ברור שהגוף שלה לא יעמוד בכל האוכל שדחפו לה, זה היה צפוי. אבל היא לא אמרה לא.
בשורה התחתונה, כמה דברים הן עושות שאנחנו לא מסוגלים אפילו אם חיינו יהיו תלויים בזה? אז על מי אנחנו באים לעשות רושם.

- ממש נהנתי לפגוש את החברה שלך, היא מאוד נחמדה.
- כן דודה, היא באמת נחמדה.
- והיא גם ממש עדינה ומתוקה.
- נכון דודה, אין לך מושג כמה עדינה, וגם שברירית.
- ומתי... אתה יודע... לא הגיע הזמן?
- הגיע בטח, אם זה היה תלוי בי. אבל לא נראה לי שהיא בקטע.
- אז אתה לא מראה לא מספיק אהבה ולא נחמד אליה.
- את מכירה אותי דודה, אני נחמד. אני לוקח אותה מחר לסבתא רוחמה.
- יופי נשמה, תביא פרחים.
- ברור.

לפני שיצאנו אמרתי לה שסבתא רוחמה אוהבת שקט ופרחים. את הנסיעה בלילה היא עשתה עם עיניים מכוסות. הובלתי אותה מחוץ לאוטו, על שביל החצץ. יד אחת אוחזת בי, והיד השנייה פרחים. הלכנו בשקט, עד שעצרתי אותה, סובבתי אותה עם הפנים אלי.
- תרימי את החצאית, ושבי לאחור.
- אני מרגישה אבן קרה... מה זה?
הסרתי את כיסוי העיניים ופתחתי לה את הרגליים.
- זה היכן שסבתא רוחמה שוכבת ב-12 שנה אחרונות
היא פלטה צעקה שכמעט העירה את המתים. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל החדירה הפתאומית, אבל אם להיות ריאלים זה בגלל שהיא קלטה שאנחנו בבית קברות.
- ששש! מה את צועקת כאן? איזה חוסר נימוס. לא אמרתי לך להיות נחמדה למשפחה?


וכך נאלצתי להעביר אותה שוב דרך כל הייסורים, והרבה יותר גרוע מהתכנון הראשוני. מילה זו מילה.

- דודה, היינו אצל סבתא רוחמה, שמנו פרחים, וגם סידרתי קצת מסביב.
- יופי, אתה נשמה. מתי אתם באים עוד פעם?
- נגיע ביום חמישי הקרוב, בבוקר, מסתדר לך?
- אני עושה קניות לשבת.
- אין בעיה, נצטרף אליך, נעזור לך. מתאים?
- בטח, איזה כיף.
- אה, בעצם יש לי משהו בעבודה, אבל היא בטוח תבוא, היא מאוד נהנתה אצלך פעם קודמת.
- יופי גם אני אהבתי אותה.
- והא גם תשאר לשישי, היא מתה ללמוד איך את עושה את הקובות, אז תלמדי אותה.
- בשמחה. קובות צהובות? או גם אדומות?
- גם וגם, ברור. וביום שבת בבוקר את נשארת לשמור על הילדים, נכון? אז היא תשמור עליהם, היא ממש אוהבת ילדים. ואת צריכה קצת חופש.
- אתה ממש נשמה, חבל שלא רואים אותך יותר.



** אני חותך את הנסיעה קודם. נוחת ביום חמישי.