ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הופתעתי לגלות שהיא לסבית, ואני חשבתי שאדע לזהות. טעיתי, אני לא מבין כלום באנשים, בחיי. אולי אני צריך לשהות יותר בחברתם, בסביבתם הטבעית. לא, אני לא מדבר על לסביות עכשיו, אני מדבר על אנשים. אולי אני צריך לשאול יותר.

זה התחיל לפני הרבה שנים, אחת שמתחילה אבל גם יודעת מה היא רוצה. שילוב נדיר. היא חיפשה מסגרת קשה ומגבילה. אבל לא באופן שחיי הנישואים הגבילו אותה. לקח לי הרבה זמן לגלות שהיא נשואה, לפעמים אני לא מעריך את החומות שאנשים בונים סביבם בזמן שאני עסוק בלבצר את החומות שלי. אבל עכשיו אני כותב עליה, לא עלי.

כבר בשיחה הראשונה שלנו היא אמרה לי שיש לה בעייה עם המיניות שלה, שהיא ביישנית וסגורה. והיא מחפשת מישהו עם הרבה סבלנות. סבלנות באה בזול, לכל אחד יש סבלנות. גם לי. השאלה היא כמה מהר מאבדים אותה. את זה אף אחד לא שואל. באותו זמן הרגשתי שאני מחזיק דברים הרבה זמן בסביבתי, גם את הסבלנות שלי. אז התחלנו.

סוג של קשר אפלטוני, זר ומוכר, קרוב ומנוכר, ענייני. כל פעם שנחשף בה חלק חדש,לקחתי עליו שליטה. אבל הגוף אף פעם לא נחשף. זה לא היה חסר לי, איכשהו זה בכלל לא היה מכשול. אני אומר איכשהו, כי עד היום לא ברורות לי הסיבות. אני לא יכול לשים את עצמי באותם נעליים שנעלתי אז.

כל הלו"ז שלה נבנה בהתאם להוראות שלי, החל מהשכמה ב-5 בבוקר, ריצה לפני עלות השחר, אוכל, לבוש, עבודה. צורת הדיבור שלה עוצבה מחדש, הנימוס שלה עם אחרים, המטלות בבית, האינטרקציה עם בני משפחה. מטלות שהיא מילאה, מחברת כללים שהיא שמרה, שהגיעה לעשרות עמודים. המרות שהיא קיבלה עם הזמן הלכה והתחזקה. תלשתי ממני זהויות, והלבשתי אותה בחדשות. הביטחון העצמי שלה היה גבוה, וזה אף פעם לא הסתדר לי עם הדמות הביישנית שהיא ציירה בשיחה הראשונה. אבל לא שאלתי אז. אולי הייתי צריך לשאול.

עד שזה הסתיים. שנינו עברנו לחיים אחרים, בלי מלים, רק עברנו.


שבוע שעבר ראיתי אותה יושבת בבר בתל אביב. היא זיהתה אותי, לי לקח כמה שניות. היא הייתה שייכת לחיים אחרים. זו שישבה לידה הוצגה כבת זוגה. אז רגע, שאלתי, תמיד היית... כן, תמיד. ובעלך? שייך לחיים אחרים.
לא שאלתי אז. אולי הייתי צריך לשאול.