ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הכלבה שאני מחפש צריכה להיות יפה, אני הרי אתבונן בה בכל פעם שהיא לידי.

היא צריכה להיות חכמה, ועם קליטה מהירה. אני אומנם לא מבקש דברים מוגזמים, ולא מצפה שהיא תפתור לי תרגילים במתמטיקה, אבל שכל צריך להיות שם. כזו שאפשר לשוחח איתה, אפילו ללא מלים. אינטליגנציה רגשית כך שמעתי. אז שיהיה לה גם את זה. והיא גם צריכה להיות עם יכולת ספיגה נורמלית. לא מישהי שתתפרק. מישהי שתתן קונטרה. אחת חזקה. נפשית עד כמה שניתן, וגם פיזית. ואם אני שולח אותה לחדר השני, ורוצה להיות לבד, אז שתקבל זאת בהבנה, ולא תעשה סצנות.

פעם הפריעה לי תלותיות, אבל למדתי שזה טבעי. בכל קשר נוצר תלות. לא במובן השלילי של המילה, אלא משהו חיובי, משהו בונה, משהו יפה. תלות הדדית, עצבות הדדית, שמחה הדדית. אז זה בסדר, היא יכולה להיות תלותית במידה מסויימת, אבל גם שתדע להיות לבד. שלא תצטרך אותי סביבה 24/7, שלא תשאב כמויות בלתי נדלות של תשומת לב. כי הכמויות שלי נדלות. לפעמים אפילו נדירות, תלוי בעונה.

אני מוכן להתחייבות, הנה אמרתי את זה.

שתכנס אלי הבייתה, פאק, המבצר האחרון. אבל אני מוכן לאתגר. אני יודע שזה פוגע אנושות בפרטיות שלי, שעכשיו אי אפשר לארח אנשים שיבואו אלי, אלא רק *אלינו*, שאי אפשר יותר סתם לצאת מהבית. אבל בשורה התחתונה, ואת זה למדתי בשנים האחרונות, אם לא מוכנים להתחייב, ואם לא מוכנים להקריב – אי אפשר לבנות שום קשר משמעותי. זה פשוט לא עובד. אי אפשר לנהל מערכת יחסים כששני הצדדים נמצאים משני עברי החומה, החומה שאני בניתי.

ובכל זאת, היא חייבת לתת מרווח, שלא תדבק לי לתחת בכל הזדמנות, שתבין שחם לי ושאני לא הולך לישון דבוק אליה.

לך תמצא כלבה כזו.


אז ביום שישי האחרון, כשאבא שלי אמר לי שהבוקסרית של השכנים עומדת להמליט, הרגשתי בר מזל. התחייבות, היר איי קאם.