ברובם אני לא מוצא אותה אחת

היא לומדת לילל.

לא בגלל שאני מכריח אותה, לא בגלל שאני גוער בה ולא בגלל שאני אומר לה באיזה טון צעצוע. אני לא עושה את הדברים האלה.


מכירים את זה שאתם מתקשרים לביטוח לאומי או לעיריית תל אביב לסדר את החוב שלכם. ואתם פותחים בבוקר טוב, ואומרים בבקשה ותודה. אף אחד לא מכריח אתכם לעשות את זה.

אבל אתם משתדלים להיות מנומסים. קצת יותר מהרגיל. בצד השני יושבת זקנה נרגנת או זקן רוטן, שלא היה לו זיון נורמלי מי יודע כבר כמה זמן. ואתם יודעים שהיום שלכם יהיה יותר נחמד אם תצליחו לתקשר איתם כמו שצריך. אתם גם יודעים שאם הם יתעצבנו – ולהתעצבן הם לעתים קרובות – יש לכם הרבה מה להפסיד.

אז אני חושב שזה מה שהיא לומדת. היא משתדלת להיות מנומסת. קצת יותר מהרגיל. והיא יודעת שאני זקן רוטן, שלא היה לו זיון נורמלי מי יודע כבר כמה זמן. אז היא מתקשרת איתי כמו שצריך.


אני בדרך כלל בן אדם ויזואלי. תמונות נחרטות באבן וצלילים נרשמים בחול. אבל מתוך ערב שלם, זה מה שנשאר לי בראש. התערובת הזו של יללה ויבבה, חסרת צורה או ריח, אבל מלאה במלים יפות שלא נאמרות באופן מפורש.