ברובם אני לא מוצא אותה אחת

גם לי יש מילת ביטחון. מה, לא שמעתם אף פעם על שולט עם מילת ביטחון? זה נחוץ בקטעים האקסטרימים במיוחד.

כשהכאב בלתי נסבל, כשהיא מדממת, כשאי אפשר כבר למצוא מקום נסתר לחתוך, כשהיא בוכה והכל נמרח, ונראה שעוד סטירה אחת תשבור לה כמה שיניים, וכף היד שלי אדומה וכואבת ואני תשוש מידי להניף אותה. כשהכתף שלה פרוקה, ונראה שיש צליעה קלה. כשאני כבר לא יכול לעמוד בזה – אז אני אומר את מילת הביטחון שלי.

ואז חייבים להפסיק מיד, לא בהדרגה. היא מפסיקה לבכות, ומפסיקה לילל. לא זה לא. היא חייבת לחבוש את הפצעים ולסדר את הפנים. לא לבקש עוד זמן, ולא לבקש עוד קצת. מילה זו מילה. היא מסדרת את הלסת, מיישרת את הכתף ונרגעת מיד. ביטחון זה ביטחון.

אני יושב בשקט בצד, מנסה להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזו, והיא מגיעה אלי בעדינות, מחבקת אותי, מלקקת לי את כף היד שכואבת מרוב מכות, ואומרת לי שיהיה בסדר. אני משתדל לא להזיל דמעה, להיות חזק, להדחיק מהראש את המראות הקשים אבל אני לא תמיד מצליח. הדופק שלי מהיר והנשימות שלי כבדות. היא לוחשת לי באוזן שהיא מבינה אותי, שזה לא קל, ושהתקדמנו המון.

אני רוצה לשאול אותה אם כבר היה לה ניסיון עם שולטים אחרים שהפסיקו באמצע, אבל אני מתבייש. היא קוראת את המחשבות שלי, ואומרת לי בשקט שאני בסדר, שכל אחד מתקדם בקצב שלו ושזה לא משנה מה אחרים עושים או מסוגלים. הכי חשוב זה שאני ארגיש בטוח ונוח עם מה שאני עושה.

היא לא גוערת בי כשאני משתמש במילת ביטחון, וזה נורא חשוב לי. היא לא נוזפת בי, ולא מראה תסכול שנאלצתי להפסיק באמצע. היא לא גורמת לי להצטער שבטחתי בה. הבטיחות הפיזית והנפשית שלי היא בראש העדיפויות שלה, לפני ריגוש מיני כזה או אחר, לפני הצרכים ולפני הרצונות שלה. ואני מעריך את זה.





אני רק מהנהן, והיא שואלת אותי אם אני יודע שאני יכול לסמוך עליה. אני שותק. היא מביטה לי בעיניים ושואלת שוב. אני לוחש בקול שבור וחנוק שכן, אני סומך עליה.