ברובם אני לא מוצא אותה אחת

יש כאן נשלטות ממש דפוקות, ועד כמה שחשבתי לא הצלחתי למצוא מילה מתאימה יותר. אני מקווה שכל מי שקוראת את זה, יודעת על מה אני מדבר.


כאלו שמגיעות מבית בעייתי, בלשון המעטה. עם דאדי אישוז רציניים. אם בכלל היה לה דמות אב, ולא אחד שברח מזמן, והשאיר את הדו?ד – גנן בכיר בתעשייה אווירית, שכבר הספיק להטריד את כל המנקות – להיות המבוגר האחראי בבית.
בחורות מובטלות, או "בין עבודות", שכבר שנתיים לומדות לפסיכומטרי. גרות במקרה הטוב ביחידת דיור אצל ההורים, בדיוק בחדר שבו סבתא נפטרה לפני שנה ["אני יודעת, כי מחר האזכרה"] או עם 4 שותפים בדירת שני חדרים בדרום תל אביב.
נשלטות עם מעט ביטחון עצמי אבל הרבה זמן פנוי. לא מודעות בכלל לזה שהן פגיעות. הדבר היחיד שהן מצטיינות זו, זה היכולות האינסופית שלהן להדחיק את כל היחס החרא שהן מקבלות.


מה שאני באמת לא מבין, זה איפה הן? ולמה הן כבר לא פונות אלי?


בחיי, בזמן האחרון כל מי שיוצרת קשר היא מינימום עורכת דין, רואת חשבון או מנהלת משאבי אנוש. וכל העורכות, רואות ומנהלות האלו ממש נחמדות, אני לא אומר שלא. אבל אי אפשר להכניס להן שום דבר לתחת לפני שמוציאים משם את המקל.

כמה כבר אפשר לשמוע על העבודה ["אם מישהו במשרד ידבר אלי ככה, הוא יחטוף סטירה" – ואם מישהי תפהק מולי כמו שאני עכשיו פיהקתי, היא גם תחטוף סטירה], או על ההיסטוריה המינית שלהן ["כבר נפגעתי בעבר, אז אני צריכה מישהו שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז" – באמא שלך, אפילו אמא שלי לא סומכת עלי], או הכי גרוע, על הטיפולים ["הפסיכולוג שלי אומר שאני צריכה להתחבר למקום שעושה לי טוב" – כן, אם הזין שלי לא היה נכבה בדיוק ברגע זה, אולי היה לך מקום להתחבר אליו].


פעם היה לי טאץ', באמת. אני לא יודע מה השתנה. אבל זהו, אני מגדל זקן.