ברובם אני לא מוצא אותה אחת

אתמול למדתי משהו חדש.

-נו, אתה יודע, בכל זאת, זה רוק. לפעמים יש לו ריח וטעם..הממ... חזקים.
-[שתיקה]
-מה, אמרתי משהו לא בסדר?
-לא, לא, בטח בסדר. פשוט... לא, בסדר גמור.
-אתה נראה מהורהר, עם מבט כזה.

כן, בטח מהורהר. באותה שניה העברתי בראשי את כל הבעות פניה בכל הפעמים שירקתי עליה או לתוכה. החל מהפעם הראשונה ההיא לפני כמה שנים. את הזעם שהיה אז בעיניה לא שכחתי עד היום. אני חי בשבילו.

אבל הפעם ההיא היתה חד פעמית, אולי דו פעמית, גג. מאז היה לה רק מבט של קבלה בעינים. למשל כשאני מזיין אותה, והיא רואה את פי זז בתנועה כמעט בלתי מורגשת של צבירת רוק. והנה היא פותחת פיה ומוציאה את לשונה. או כשאנחנו יוצאים מאיזה בר, ואני יורק הצידה, ומבטה זועף בי: למה לא לתוכי? אני לא מספיק טובה עכשיו שאתה צריך לבזבז את הרוק על המדרכה?

לא הצלחתי לשחזר מבט של גועל או רתיעה. אבל זה לא אומר דבר. רק אידיוט יחשוב שהרוק שלו כטעם בוז'ולה צעיר בנובמבר.

אבל האמת היא שאני מאשים רק אותה באשליה הזו [נו מה, ממתי לא היא אשמה]. אם היא לא היתה מקבלת כל נוזל שיוצא לי מהגוף כמים בלב מדבר, אולי לא הייתי שוכח לרגע כמה שבור אני.

כמו ערימת הזבל של שייאגו פודוקה, שמכל מקום נראית בדיוק כמו שהיא, ערימת זבל. אבל מזווית אחת ומיוחדת, היא נראית כמו פסנתר מושלם.



עכשיו אני מביט בתסכול בבקבוק מי הפה שלי, כשיכור המביט בבקבוק הוויסקי שאיכזב אותו. אני מחליט לזרוק אותו לפח ולא לקנות חדש. שתסבול הנבלה.