ברובם אני לא מוצא אותה אחת

לכי תבני על מזל. הנה השבוע קפצו אלי כמה חברות לארוחת בוקר. הסיבה הרשמית היתה לבדוק מה המצב איתי. הן חשבו, לא יודע למה, שאני מרגיש לא משהו. אולי גם חשבו, באמת שאני לא יודע למה, שיש לי רצון כלשהו לשתף.

אבל לא הייתי צריך לדבר יותר מידי. כאשר בחורה שואלת לשלומך, זו רק שאלת מעבר בשבילה לספר מה עובר עליה. אז העברתי את הזמן עם שאלות מנחות ["באמת? ומה את חושבת עליה?" – ואז 12 דקות אח"כ – "וואלה, איזו זונה"], והגשתי את המאכלים שהוכנו מבעוד מועד.

אכן היתה ארוחה טובה, ושיחה נחמדה, ובדיוק כשהתכוננתי לקפל אחרי שעה, התחיל המזל לעשות תוכניות משלו. אחת נתקעה אצלי בלי טרמפ. הייתי נחמד, all things considered. המשכנו לקשקש עוד קצת, והעברנו את הזמן בפעולות שאנשים עושים כדי למלא את החלל בין ההצצות בשעון. אחרי כמה שעות ארוכות הגיעו לאסוף אותה.

כשסוף סוף השתתק הבית, נכנסתי לחדר השינה. היא ישבה בדיוק במקום שבו השארתי אותה בבוקר. עם הגב צמוד לקיר, עם השרשרת שתלויה מקולרה ומחוברת לרגל המיטה. מבט של געגוע על פניה אליו חייכתי חזרה כשהתיישבתי לידה, וזרקתי את הגב לאחור. היא קמה והחלה להפשיל את מכנסי. חשבתי שאמרת שזה ייקח שעה, אמרה. כן נו, מזל רע, עניתי. ארוחת הבוקר שהכנת קצרה מחמאות, הוספתי ועצמתי את עיני, מוכן להתרכז במגע הראשון של לשונה עם גופי. אני יודעת, שמעתי.

לאחר מספר דקות היא לקחה הפסקה ושאלה: מה אתה היית עושה אם הייתי בחברת שלושה גברים יום שלם ומתנהגת כמו פט ללא בעלים?
אני? אני הייתי משחית את הפנים, הציצי והתחת שלך במכות, משאיר עליהם סימנים. צובע אותך בכחול, סגול ואדום.
לאקי מי, היא ענתה והפסיקה את ההפסקה.
לאקי, אה. לכי תבני על מזל.