ברובם אני לא מוצא אותה אחת

היא שונאת שאני מצטט אותה, וזה הולך להיות אחד מהמקרים האלה. אני יכול להבין את זה. הבעיה שלפעמים יש לה משפטים שאני חייב לרשום בצד. אם לא בגלל תחילתם, אז לפחות בגלל סופם. וזה אחד מהמקרים האלה.

בעיה נוספת היא ביישום. אף פעם לא הייתי טוב בלא לעשות דברים שהיא שונאת. וגם זה אחד מהמקרים האלה.


אני לא מצליחה להשתחרר כשאתה יורד לי, היא אמרה. בגלל שאני לא עושה את זה באדוניות מספיק? שאלתי חזרתי בהתרסה, ממציא מלים תוך כדי תנועה מבלי לדעת את משמעותן. ההיפך, ענתה חזרה, כי אתה כן. אני לא מצליחה להרגיש שנוח לך לגעת בי באופן הזה, אז אוטומטית לא נוח לי. זה חבל, ועכשיו אני הולכת לקידוש.


השיחה הקצרצרה הזו עלתה לזכרוני לפני מספר ימים. היא ישבה על האסלה להטיל את מימיה, ואותו דחף צץ גם אצלי. מאחר והאסלה כבר הייתה תפוסה, לא היה מנוס אלא להשתמש בה. לא היה מנוס, כי כל אפשרות אחרת הייתה מנומסת פחות. זה כולל לצאת לחצר, להשתמש בכיור, במקלחת או להמתין שני רגעים.

היא פישקה את רגליה לפנות מקום לזרמי. והוא התעקש לעבור דווקא דרך בטנה ובין ירכיה. כשסיימתי, ירדתי על ברכיי, הרמתי מעט את אגנה, וליקקתי אותה.

באותו רגע עלתה השיחה ההיא לראשי, ושאלתי את עצמי אם לזה התכוונתי כשאמרתי "באדוניות מספיק".

מאחר והיא הופתעה, הובכה, הרגישה לא בנוח, לעולם לה הייתה מרשה או מדמיינת דבר כזה, ואולי – רק אולי – גם נהנתה, אז אני מרשה לעצמי לענות בחיוב לשאלה.