סגידות

עברת לידי ופתאום שמתי לב שכל אחת מציפורנייך צבועה בצבע אחר,

מחודדות, נוקבות, שורטות,

דמיינתי איך הן עוברות בגופי,

חורשות בי,

כן, גם שם,

ססגוניות וקלות דעת כל כך בתוך הסבך השחור החמור, הבשר האדום הפועם. 

אסור לי לומר לך דבר. רק משהו מעין "תודה על הצילומים". 

הכתף שלך נחשפה מולי אתמול,

נמסתי אט אט והתכנסתי לשלולית על הרצפה.

למרגלותייך.

או אז, מקצה השלולית בצבצה מעין יד ונשלחה ללבה של השלולית,

מושכת נד מים ממרכזה,

סוערת, סוערת - 

ונרגעת. 

לרגלייך. 

קולך הפוקד ומלטף,

גופי העירום שנמתח אלייך, לקראתך,

האוויר הצונן שעוטף את גופי העירום,

מתמלא בקולך ממרום.  

היית עם קביים,

כנראה נמתח לך שריר בירך או בשוק. 

לידך הלך חבר שלך, אני מניח, קשוב, מוכן אם תחליטי לשרוק. 

לבשת חולצה שחורה עם כתפיים חשופות, אולי זו בעצם גופייה?

כשרכנת קדימה לעבר המשקה שלך נחשפה התגבעות השדיים שלך, המהפנטים,

לא ידעתי כיצד לכלוא את נשמתי שפרחה,

את הפטמות שלך דמיינתי - קיוויתי - ננעצות בתוכי כמו כידונים. 

לראות אותך, עומדת מעלי,

פוסקת את רגלייך ל"וי" של ניצחון. 

נועצת בי את קילשון זהבך.

קימורייך מטריפים.

הם חודרים לשקעיי.

חולצת הבטן שלך מיישרת קו עם הבטן שתחתיה,

נזם בטבורך מנצנץ. 

ארבעים שנה בעולם הזה,

ועוד לא מצאתי דבר טוב מיופייך.

כשאת מעליי אני נמוג,

שותה את זהבך (או לפחות חולם על כך),

אני גבר במיטב שנותיו (כמו שאומרים),

ואת תכלית חיי. 

את רוקדת ומלטפת את עצמך,

יודעת שטוב ממך - לא תמצאי,

חתוליוּת בתנועתייך ובעינייך הבורקות,

קולטות, סופחות, את מבטי המתפעל. 

ממתי הפכו הבחורות הצעירות קטנות כל כך?

כמו מסמנות את המעבר שלנו לגיל העמידה...

נהיינו גדולים מעט,

כלומר קטנים יותר, מולן.

אבל אז את נזכרת מה אני אוהב לשתות,

והרי עברו כבר חודשים,

כנראה שהשארתי חותם.

אם כי הייתי רוצה לטבוע אותו עמוק מעט יותר...

הדשנות שלך, המתערסלת סביב עצמך,

כשבתוך השיפעה הזו, אני יודע, טמון התוך האדום שלך,

מוקף בשחוֹר עז,

מושכת אותי.

לקלף את בגדייך מעלייך,

להעביר רטט בתווי פנייך המעודנים, המסויגים,

ולבסוף, להעביר לשוני על פנים פנימך.

להרעיד אותך. 

הרעב לקימורייך,

למבט החתולי, היודע עד כמה הוא נחשק,

לא פג.

הרעב למשולש שמתחת לבטן השטוחה שלך,

למסתורי הפתח,

לא נָמַר.

הרעב להתגבעות השדיים מעליי,

כמו גל צונמי אדיר וסוחף,

נותר. 

הרעב להתאגסות ישבנך,

אצילי כל כך,

יודע את כוחו ומתיקותו,

נשאר. 

בואי, בואי, בואי אליי. 

אני צריך להיזהר,

לא להתמכר,

להתמכר אלייך,

עירום תחתייך,

מביט בעינייך,

שומע את קולך המלגלג,

ועם זאת הרך, הרחום,

האנושי,

את מביטה באיבריי המוצנעים,

המזדקפים לכבודך,

הרחק למטה אני נאנק,

ושר את עליונותך,

עירום, עירום ועריה, כמו שאומרים,

נחשפת האמת,

ולעינייך בלבד. 

האינטליגנציה שלך, ההומור, משתתפים כולם בחגיגת שלטונך.