סגידות

מתפשט לעינייך,

עירום, פנים ואחור. 

גוחן לרגלייך.

מסתובב וחושף את הכל.

עינייך בוחנות באדישות,

רגלך המהפנטת שלובה על רגלך השנייה,

מתנדנדת.

בחוסר שביעות רצון? בשעמום? מתוך מחשבה על מה שתעשי לי בה?

את כל כך יפה.

מגיע לך הכל.

את גופי אמכור בשבילך.

אעריץ ואזחל.

אוחז באיברי,

הוא מתנפח וסופג דם,

עינייך ממצמצמות כמו מול

זבוב טרדן. 

בוא הנה, את פוקדת,

נשק את הרגל,

חכך את הזין כמו כלב,

עבד זבל. 

(הבהרה: הבלוג כולל תיאורי תשוקות ותיאורי מימוש, חלקם אמיתיים חלקם בדויים. הוא לא מבטא את כל חיי המין והרגש שלי, אלא אלמנטים מתוכם. לא חייבים, כמובן, להתחבר אליהם). 

את רוקדת,

מניעה את ישבנך הבולט העגול באצילות, כן, פשוט כך.

דקות העקב שלך חודרת אותי.

כך גם טבורך הצח מתחת לחולצת הבטן שלך.

איברך הוא כמו פצע אדום בלב מדבר סהרה הלבן שהוא עורך.

כך אני מניח.

אלא שהפצע הוא שלי.

המחשבה שלא תהיי שלי כואבת כל כך. 

זו מילה מכוערת, "תחת". 

מה גם שהיא באה לתאר את היפה מכל, העוצמתי מכל. 

זה שהנמוך והגבוה מתאחדים בו.

את דקה כל כך שזה לא ייאמן,

רוקדת בחושניות כמו יצור דו-ממדי.

התחת מעניק לך את עושר התלת ממדיות.

והוא כל כך יפה. 

"איך קוראים לךָ", שאלתְ.

"העבד של התחת שלך", לא עניתי.

זה כנראה כבר לא יקרה,

את צעירה ממני בהרבה. ויש עוד סיבות.

אבל השהית את ידך על כתפי.

אבל פנייך מחוטבות ותמות כל כך.

אבל הייתי משקע את ראשי בין שדייך,

ואז מטפס ומלחכך את פטמותייך.

אבל רגלייך הצחורות.

אבל הפתח השחור המתוק שלך.

והיה ויוסרו בגדייך באחת - 

את בחדר אתי. אני מולך. 

הצחור של עורך, האודם של פטמותייך, האופל של ערוותך.

ראיתי מרחוק את התגבעות שדייך,

מבעד לסוודר. 

ורציתי להיות המישור שלך. 

המחשבה שתדרכי עלי מסחררת אותי. 

המחשבה שתשקי אותי במי המעיין הרותח בין רגלייך מערפלת...

אני רוצה לצעוק לרגלייך: אני הכלבה שלך.

אני חי בשביל אודם פטמותייך,

הבולטות לנוכח צחור שדייך,

כמו צמד רמזורים מהבהבים, רק באדום, ובעצם גם צמד לא מהבהב,

בשביל קימור שרירי מותנך העילי כשאת מסתובבת לאחור,

בשביל אדנות פיתולי קצות שפתייך,

בשביל ישבנך המתריס, המתגבע,

מעין פרצוף סמכותי שני,

שאינו נזקק לעיניים ופה על מנת לצוות,

כה רב כוח הוא שהוא מצווה גם בהיותו עיוור-חרש-אילם,

גם בהיותו שסוע כולו,

בשביל אצבעות רגלייך הקטנות והמחוטבות,

כך שעוצמתן מוחשת כפליים (בגלל קטנותן),

בשביל צחוקך חסר הדאגות, הקוקטי

גם אם לכאורה (חסר דאגות),

בשביל רוקך המוטח בפניי,

בשביל זהבך היורד כמפל עליי.

אני רוצה לעמוד עירום מולך,

להזקיף אותו, רק על מנת לראות את זוויות שפתייך מתעקלות בהנאה מכוחך, 

ובבוז.

לנחות על ארבעותיי וללקק את רגלייך,

ואז שוב להזדקף לסקירה דקדקנית של עינייך,

ושוב על ארבע לרגלייך,

ושוב להזדקף מתוח וכשהזין מתוח גם הוא

וכו'.

ובאחת מאינספור ההזדקפויות והרכינות,

בשעת רכינה,

להרגיש את העקב הדק החודרני כמו עינייך ננעץ עמוק, עמוק, באחוריי.

------

אני רוצה שאת וחברותייך תארגנו מסיבה בה אני ועוד ארבעה עבדים עירומים נשרת אתכן,

ונענג זה את זה - לעיניכן.  

ובשרשרת של זין-לפה, ניצור מעגל גברי כנוע לשירותכן. 

מנקודת מבט מסוימת - החיים הם הבל הבלים.

מנקודת מבט אחרת - האהבה היא אלמותית.

ומנקודת מבט נוספת, אולי מתחתייך,

גופך הוא הנצח, האמת, תמצית-התמצית. 

כשאת מכוסה כך, הרי חורף, יופייך נרמז, אצילי, מרוחק.

כשאת מורידה את הסוודר, אולי שכמייה שמו? כי את רוקדת,

את מתחדדת. 

גופך מזדקר, מתבלט על רקע גזרתך הדקה, לא אמרתי הדקיקה. וטוב שכך (רוב הזמן). 

כמה אדנותי הוא היכל האגן המתרחב, כמה תוקפניים הם השדיים ופטמותיהם המתריסות.

ואם תורידי הכל, ודאי לא למעני, למען מישהו אחר, ותופיעי צחורה למעט הסבך השחור בין רגלייך,

האם הוא יידע להוקיר את תיאוריית השלבים הזו?