סגידות

כשאני רואה אותו על הצג.

הדם שוצף, האיבר מאדים ומתנפח.

החיים מזדקפים למלוא אורכם.

בלילה חורפי, בפינת רחוב,

שתויה קלות כלוט,

הופעת,

שופעת בשר שדיים.

אור פנס הרחוב כמו אור הברק.

מתנודדת, מנדנדת את היופי הבוטה שלך,

החודר. 

אני תוהה אם את מגלחת,

-לכאורה, שיא הוולגריות!

אבל הפרח האדמומי שלך הוא שיא האינטימיות. 

ולמעשה, לא משנה לי אם את מגלחת או לא,

התהייה היא רק דרך להתקרב אליו, להתקרב אלייך.

השנים אוזלות,

והמרכז נשאר. 

ללקק אותו עד שאמות.

את הבשר הרועד, הרוטט,

את השערות - אם ישנן - הרועדות גם הן, הרוטטות גם הן,

באמצעותן נרעד הבשר.

ופעם מישהי אמרה לי: איך אתה יודע את הסוד הזה, של הרעדת השערות!

זה היה מזמן. הייתי צעיר.

כעת אני צעיר ברוחי.

עדיין.

את מי אני מרמה,

הרי בשביל הזרם הצהוב והחם שלך,

כששתי רגלייך הדקות פשוקות מעלי,

הייתי נותן - 

את הכוס המתוק שלך מלקק עד אינסוף,

נמס כמו נר זקוף לאט לאט,

אל מול הלהט מהפתח הסודי שלך.

יש קו שעולה מרגלייך לירכייך לישבנך,

מתעגל לו,

שאיני יכול לו.

או בלעדיו.

העירום שלך,

עם שלוש הנקודות הקריטיות (הערווה ושתי הפטמות),

הוא משולש שווה שוקיים, שווה שווה.

רק חבל שאנחנו לא כמו הדמויות של פיקאסו.

ואולי מזל?

כי אם גם ישבנך האלוהי היה ניצב בחזית גופך - כך שכולך היית נראית מנקודת תצפית אחת - לבטח הייתי מת מהתקף לב. 

את כולך טל,

אגל טל על כל אחת מפטמותייך,

אגלי טל על הערוצים היורדים מגבך לכיוון ישבנך.

אגל טל בכל אחת מזוויות שפתייך המחייכות,

אגלי טל נוצצים (כמובן) בשערך.

טרייה כמו טל,

רטובה כמו טל,

שופעת חיים כמו טל,

רעננה כמו טל. 

אבל היקרים מכולם הם אגלי הטל הבורקים בערוותך,

שחורה ערוותך וכסופה בניצנצוצי הטל.

את כל זה אני משער לי.

משער - ונמס. 

החיים, עוד מעט נגמרים,

את עוד ישנך, עם זאת.

אני, מתעורר לתחייה,

לפחות מדי פעם.

אני לא אדם חלש, מסתבר. 

אני חזק בשביל לשאת את כל חולשותיי,

והן רבות.

הפיתוי, הלוואי וניפטר ממנו,

אני כבר בדרך, ללא ספק.

להיות ישר - עם תשוקותיי.

להיות ישר לגמרי - פירושו גם לבוז להן. 

השדיים הלא גדולים שלך כמו מתנשאים באדנותיות,

ואז מונחתים ומצליפים במה שמתחתם.

כך את הולכת לך, רגע מגביהה את עצמך, מותחת את חזך, מעלה - ואז מנמיכה את כל מה שנחות מטה, בלוויית טפיחה ידידותית של חלקת תחתית שדייך: "דע את מקומך - ומקומך תחתיי". 

יש בחיוכך מתודעת עליונותך. את יודע שאני בידייך. ואת קורנת מזה. מעט בזה, מעט משתאה (על כוחך, על חולשתי). אבל גאה. ובצדק. 

את שואבת כמו בקש את מבטי המעריץ, המתבטל - שבאלכימיה רק מוסיף עוד קרינה לפנייך הזוהרות. 

הגורמות לי להתבטל עוד יותר בפנייך, כמובן. 

וחוזר (חלילה - שלא יחזור).

אכן, מעגל קסמים.

את רקדת בג'ינס קצר הדוק על ירכייך ואגנך.

"חלקת גופך" חשבתי כשראיתי את זרועותייך העירומות, השחומות.

איזה ביטוי טהור שמשמעותו כל כך "מלוכלכלת",

רומזת לצחור הגדול של גופך שבתוכו בולטת חתימת שיער הערווה כמו שלט: "כאן עליך לעצור". 

"יפה", כן ברור.

לידך רקדה בחורה דקה,

ללא נוכחות האגן המרהיבה שלך.

אבל גם היא הייתה מרהיבה בדרכה.

עם רגליים ארוכות לבנות,

אסורות בסנדלים שפיתוליהם כמעט עד מחצית השוק.

למה צריך תמיד לבחור?

זה לא טקסט רומנטי, אני מניח. 

ריאליסטי אולי. 

כשאת רוקדת, ושמלתך הקצרה מתנפנפת סביב קימור ירכייך,

כשאת אוספת את שיערך כלפי מעלה, תוך כדי ריקוד,

משווה לו צורה של רעמת אריה (או כך הוא בעיניי).

אני עוקב אחרי הקו הישר שבין ביטנך החלקה לטבור העולם, מדמיין לי אותו. 

מדמיין לי אותי מצמיד את פי לפתחך הרענן, כמו קודקוד משולש צר שווה שוקיים.

כמה הקלישאות נכונות: ירכיים ואגן מלאים בעדינות, מותניים ומעלה גב צרים, והתעגלות שוב בשדיים.

הייתי נותן חמש שנות חיים בשביל לבלות איתך לילה אחד.

ואולי לא את האחרונות.

אחרי כל השנים הללו...

העור השחום הבוהק שלך, הדשן במעלה הזרוע, חלק וצונן.

ורציתי ישר להתפשט מולך.

להראות לך את כל מה ששייך לך.

לאחוז בו מול עינייך...

איך התגעגעתי לאדנותך המובנת מאליה, הגסה-עדינה.

ניגשתי ושאלתי: את - זו את?

ואת, כלומר לא-את, ענית שלא, קוראים לך בשם אחר בכלל...