|
|
|
אני לא הייתי פה שנים
ואני נכנסת לבלוגים שבזמנו הוגדרו כמועדפים שלי- וכמעט אף אחד לא נותר פה..
אז יש לי 2 שאלות:
1. מי קורא אצלי בבלוג? יש לי צפיות עדיין, ומסקרן אותי לדעת מי זה
2. מי שמכיר אותי והוא עדיין חבר קהילה תפנו אלי בבקשה
אני צריכה סיוע מסויים (ללא הבדלי דת גזע מין מגדר וכיוצ"ב)
אוי באיזו מסיבה חביבה הייתי אתמול!
כמיטב המסורת אני וידידי היקר הולכים בסילבסטר למסיבת רוסים (ורוסיות).
המקום ספק סאדיסטי, ספק מהנה, ספק סאדיסטי מהנה. לא יאומן כמה יופי נשי אפשר להכיל במקום אחד סגור.
בשלב כלשהו ישבנו על הבר, רוסיה יפה כבת 35-38 ניגשת אלי בחיוך ממזרי "סנובם גודם, אפשר להזמין?" ונדחפה קלות לידי כדי להגיע למלצרית שבבר.
בינתיים, מעט אפר מהסיגריה שלה ירד על הג'ינס שלי. מייד היא שמה לב, והחלה מלטפת את האפר ממני.
הרקדנית שעל הבר, בביגוד מינימלי ביותר, שמה לב אלינו והחלה לבוא לקבל מעט תשומת לב. שתינו התלהבנו מגופה המפוסל והערום למחצה.
"אוי אני הייתי רקדנית ברוסיה.. אני רק רואה תנועות כאלה ואני כבר זזה" היא אמרה.
"כן עם גוף כזה רואים שאת רקדנית" השבתי.
"נו למה את לא רוקדת?" שאלה.
"אם זה איתך אני כבר באה.." עניתי בחיוך.
רקדנו מעט, ליד בעלה, אחכ הם זזו ממני ואני חזרתי לשבת עם ידידי המופתע.
בהמשך הערב, היא באה לחמם אותי, אחכ קראה לי לבמה שנרקוד קצת ביחד.
בסוף הערב, נפרדנו בחיבוק חם ואיחולי שנה טובה.
_____________________
לא יודעת איך קוראים לה, לא יודעת עליה כלום. אני רק יודעת שנהנתי מהאקט האפלטוני הזה.
מהמקום הזה של אהבת נשים, רציתי להחמיא לה מקרוב.
והיא מצידה, כאישה, הוחמאה והשיבה לי אהבה.
זה כל כך יפה, שניתן ממקום מלא בטחון, בלי אגו, לתת ולקבל אהבה.
אמן שתהייה לנו שנה מלאת בטחון, אהבה, אומץ וכיף (:
סנובם גודם!
אם רק היה אפשר לבוא למישהו מסויים
לבקש ממנו סשן מסויים
שיתנהל בצורה מאוד מסויימת
ואז שפשוט שנינו נשכח מזה
כאילו שזה מעולם לא קרה
אם זה לא היה מסובך הייתי יוזמת את זה
אומץ יש לי
אבל זה ספציפית יהיה טמטום :/
השיא שלי זה לקנות 5 זוגות מגפיים ברבע שעה.
היום קניתי 3...
יש עכשיו את המבצעים של הנחה על הזוג השני..
אז בוחרים אחד. ואז מתלבטים בין 2 זוגות נוספים מה מהם לקחת בתור הזוג השני (זה תמיד ככה)
ואז צריך מוכרת נחמדה שתכניס גם את השלישי למבצע כלשהו, והעניין סגור!
מגניב
איזה מגניב
הייתי בצהריים בשיעור יוגה (הייתי בשיעורים דומים לפני כן, אבל ממש יוגה זה הראשון שלי)
במקרה תפסתי מקום שיצא מול האף של המורה החמודה.
עשינו מתיחות מוזרות (כצפוי) וממש ממש השתדלתי להתרכז ושיצא לי טוב.
בתרגיל אחד של שיווי משקל (שאני משתפרת בזה אבל עדיין לא מציאה) המורה אמרה "תתמתחו לפי היכולת..."
ואז היא באה לתקן אותי בתנוחה והיא אמרה "יש פה המון יכולת. המון המון יכולת, רק אמונה חסרה כאן" והיא תפחה לי על הגב עם חיוך 😄
היא כזאת מקסימה!
אחרי השיעור באתי לשאול אותה משהו, וזה מדהים השילוב בה של עדינות וחוזק פנימי. וואי. יצאתי מוקסמת מהשיעור הזה.
ללקוחה שלי יש את הג'יפ של פורש.
מזמן ביקשתי ממנה סיבוב והיום הזדמן לי לשמור על האוטו כשהיא שמה אורות מהבהבים ונכנסה לקנות משהו בחנות ליד.
בונא- זה כזה רכב סקסי!
השילוב של החימום, עם מושבי העור השחורים, החלון הזה למעלה שרואים את השמיים, החלל הגדול הזה שם בפנים,
הכוח של האוטו הזה..
פשוט שילוב מושלם לסקס!
.jpg)
סבתא שלי לפני שנתיים הביאה לי טבעת יהלום פשוטה.
דקה חלקה מזהב עם יהלום
אני חושבת שהיא קיבלה אותה מסבא לרגל 50 שנות נישואין.
אחכ היא החליטה להביא לי אותה מסיבה לא ברורה.
בכל אופן, החלטתי לענוד אותה.
סתם ככה מאותה סיבה לא ברורה.
[עכשיו כל הלקוחות שלי יחשבו שהתארסתי ויפסיקו לנסות לשדך לי 😄 ]
טוב,
זה התחיל אי שם בגיל 5-6 כשקצת שיעמם לי בבית והחלטתי להירשם לחוג במתנ"ס.
בהתחלה הלכתי לשיעור ניסיון בחוג לעיצוב חמר (עיצבנו חנוכייה וכאלה..) היה ממש נחמד, נורא נהנתי. שבוע אחרי כבר הגעתי (בליווי אמא כמובן) למסור את הצ'קים במלואם ולהתחיל את החוג.
בשיעור השלישי, כבר היה נראה לי שזה פחות בשבילי, שהבנתי את הפרנציפ, ושלא בא לי על זה יותר.
ישבנו חשבנו עם מנהלת המתנ"ס והוחלט שהצ'קים יוחזרו ושאני אנסה חוג אחר.
=ניסיון שני: חוג ציור בצבעי פנדה=
כנ"ל, שיעור ראשון היה מאוד כייפי. למדנו למרוח את הצבעים עם הידיים וזה בהחלט נראה יפה. בסוף השיעור השני הצ'קים עברו ובסוף השיעור השלישי.. נחשו... שוב שיחת בירור עם המנהלת. זה פשוט לא היה זה. התלכלכו לי הידיים, והגופייה הלבנה, ולא מצא חן בעיני הרעיון.
=ניסיון שלישי: חוג בלט=
בהתחלה היה נחמד, גם זה שקונים את כל הביגוד והנעליים הוורודות במיוחד מאוד מצא חן בעיני (תמיד אהבתי לקנות סטים חדשים). אבל כרגיל, בשיעור השלישי זה נראה לי חוזר על עצמו, שוב פעם עוברים מעמידה לעמידה, והכל איטי מידי, ונדבקים למיני תנועות כל כך קטנות ולא משמעותיות. נמאס לי.
=ניסיון רביעי: חוג ג'ז=
זה היה שינוי מרענן לבלט. גם ריקוד אבל קצת יותר מהיר. סוף השיעור הראשון, באתי כולי בהתלהבות הביתה ללמד את כל הבית לרקוד.
אח"כ זה כבר עצבן. האולם די קטן, עם מלא בנות שקופצות שם שמונים פעם עם אותו השיר. ולא תמיד התנועות הסתדרו לי.
בקיצור, ניסיון נחמד אבל זה לא זה.
בתום השיעור השלישי.. כרגיל.. שוב מגיעים למנהלת...
=אמא שלי כבר מתחילה להראות סימני ייאוש ואולי להעדיף שאני אשאר בבית ונגמור עניין=
ניסיתי עוד כמה חוגים שכבר בשיעור הראשון-שני הבנתי בעצמי שזה לא אני. אז הנחתי לאמא שתישאר בבית. כבר שקלנו שפשוט אני אסתובב עם הצ'קים וזהו, כי את העבודה של למסור אותם למנהלת ולקחת שוב אני כבר הבנתי. לא הרגשתי שום צורך בהורה מלווה לתהליך הזה.
לקחתי הפסקה מסויימת מכל עניין החוגים. זה פשוט נראה לי קצת לא אני.
ואז הגיעה אופציית הג'ודו.
היה ממש כיף בג'ודו. למזלי היו 3 שעורי ניסיון בלי שיציקו לי יותר מידי. אז הצ'קים לא עשו את מסלולם הקבוע. הם פשוט נשארו בבית.
בשיעור הראשון היה ממש ממש כיף. למדנו איך להפיל מישהו בלי שהוא ישים לב- זה נראה לי אז דבר מגניב ביותר (ויעיל..)
ישר באתי הביתה, שמתי על הרצפה שמיכת פוך, וטמנתי לאח שלי הקטן מלכודת של "תראה איך אני מפילה אותך ולא תשים לב בכלל".
עבד טוב- בהחלט היה משעשע. אח שלי לא חשב כמוני.. (מפתיע.. 😡 )
שיעור שני... עוד שיטה להפיל אנשים.. גם את זה ניסיתי. הפעם הכנתי את אח שלי מראש.
שיעור שלישי... הריח של הגרביים המסריחים של כל הבנים (כמובן שכולם היו בנים ואני הבת היחידה..), זה פשוט היה יותר מידי בשבילי.
הריח הזה כבר לא עמדתי בו יותר, והחלטתי שעם כל המגניבות שבדבר.. זה לא בשבילי.
ואז.. זו היתה אהבה ממבט ראשון:
המנהלת במתנ"ס אמרה שנפתח חוג כדורסל באולם מעבר לכביש.
אני זוכרת את השניה הזאת בגיל 7 כשנכנסתי לאולם הראשי.
זה פשוט היה נראה עצוםםםם
הריצפה היתה כחולה עם מלא קווים צהובים מוזרים עליה. הסלים נראו לי כל כך גבוהים שלא האמנתי שבכלל משהו יגיע לשם.
הביאו לי כדור כתום זוהר חדש חדש ם מרקם מגניב של בועות קטנות עליו כאילו הוא חולה במשהו. זו פשוט היתה אהבה ממבט ראשון.
כמובן שסחבתי את אח שלי לשם כי הוא היה חייב להרשם מבחינתי (הוא לא השתגע על הרעיון..).
זה פשוט היה כיף חיים. הייתי מחכה בימים האלה של שני וחמישי, שבית הספר יגמר כבר ואני אארוז את הכדור הכתום הזוהר המגניב שלי, אקח את החולצה שלי עם המספר 8, ואלך לי למגרש.
כמובן שהייתי בת יחידה שם. זה ממש לא הפריע לי.
הייתי ממש טובה בזה, ומאז נשארתי שם 10 שנים עד שפרשתי.
בכל אופן, הכדורסל מהרגע הראשון נהייה חלק ממני, חלק מהחיים שלי, וחלק בלתי נפרד מהסלון בבית!
[נ.ב: הרבה צ'קים עברו... רק שמאותו רגע זה היה חד כיווני 😄 ]
זה שאני ממליצה בחום רב על הספר כבר הבנתם (את הסרט עם רוברטס טרם ראיתי..)
אני אוטוטו ביום ה20 למדיטציה שלי.
אני עושה כל יום מדיטציה ומגדילה אותה בקביעות בטיפה כל יום... ההרגשה מיוחדת/מוזרה/נפלאה
יש קטע אחד שדיבר אלי במיוחד... בגלל שפעם אחת חוויתי את הדבר הזה, בערך כמו שהיא מספרת, הייתי חייבת להשקיע ולהעתיק את זה לבלוג שלי..:
"אני לא רוצה להגיד שמה שחוויתי בהודו באותו יום חמישי אחר הצהריים הוא בלתי ניתן לתיאור, למרות שזו האמת. אני אנסה להסביר בכל זאת. במילים פשוטות, נמשכתי דרך חור תולעת ביקום אל המוחלט, ובדהרה המטורפת הבנתי פתאום עד תום את מנגנוני הייקום. יצאתי מגופי, יצאתי מהחדר, יצאתי מכוכב הלכת, חציתי את הזמן ונכנסתי אל הריק. הייתי בתוך הריק, אבל גם הייתי הריק וגם הסתכלתי על הריק, כל זה בעת ובעונה אחת. הריק היה מקום של שלווה וחוכמה ללא גבולות. הריק היה מודע והיה תבוני. הריק היה אלוהים, כלומר אני הייתי בתוך אלוהים. אבל לא במובן הגופני הגס- לא הייתי ליז גילברט שנתקעה לאלוהים בתוך שריר הירך. הייתי פשוט חלק מאלוהים. וגם הייתי אלוהים. הייתי גם חתיכה זעירה ביקום וגם גדולה בדיוק כמו הייקום. ("הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת באוקיינוס, אך מעטים יודעים כי האוקיינוס מתמזג בטיפה", כתב החכם קאביר- ואני יכולה להעיד מכלי ראשון שהוא צודק).
מה שחוויתי לא היה הזיה. הוא היה המאורע הבסיסי ביותר. הוא היה גן עדן, כן. הוא היה האהבה העמוקה ביותר שהרגשתי מעודי, מעבר לכל דבר שדמיינתי לעצמי קודם לכן, אבל הוא לא היה אופורי. הוא לא היה מרגש. לא נשארו בי די אגו או תשוקה ליצור אופוריה והתרגשות. הוא היה פשוט מובן מאליו. כמו מה שמרגישים כשמסתכלים על אשליה אופטית במשך רגעים ארוכים, מאמצים את העיניים כדי לפענח את הטריק, ופתאום התפיסה משתנה והנה- אנחנו רואים את מה שרצינו לראות, ברור וצלול!- שני הכדים הם בעצם שני פרצופים. וברגע שרואים מה מסתתר מאחורי האשליה האופטית, אי אפשר שלא לראות אותו שוב.
את המקום שעמדתי בו אי אפשר לתאר כשייך לכדור הארץ. הוא לא היה אור ולא היה חושך, לא קטן ולא גדול. והוא גם לא היה מקום, ואני לא ממש עמדתי בו, וגם לא ממש הייתי "אני" עוד. עוד היו לי שהרגשתי חמלה ואחדות נחרצות עם הכל ועם כולם, אלא שחשבתי שמוזר ומשעשע לתהות איך מישהו יכול בכלל להרגיש אחרת. הייתי אישה, אני מארצות הברית, אני דברנית, אני כותבת- כולן תפיסות מתוקות שאבד עליהן כלח. תארו לעצמכם שבמקום לחוות את האינסופיות שלכם, הייתם נדחסים בכוח לתוך קופסת זהות זערורית שכזאת.
שאלתי את עצמי "למה רדפתי אחרי האושר כל חיי אם כל הזמן הוא היה ממש פה?"
ריחפתי באתר האיחוד המרהיב הזה במשך זמן לא ידוע, ופתאום ניקרה בי מחשבה בהולה:" אני רוצה להאחז בחוויה הזאת לנצח!" וזה הרגע שבו התחלתי ליפול ממנה. די היה בשתי המילים בלבד- אני רוצה!- כדי לגלגל אותי בחזרה אל כדור הארץ. ואז המוח שלי התחיל למחות..... ובכל פעם שחזרתי על המחשבות הנואשות האלה.. חזרתי אל הגבולות הקטנים שלי, לגופי המתוחם בן התמותה..."
_______________________
ואלה עוד כמה ציטוטים שאשמח לזכור:
"תפסיקי להסתכל על העולם דרך הראש שלך. את מוכרחה להסתכל על העולם דרך הלב שלך".
" חכמי הודו הקלאסיים כתבו שיש שלושה גורמים המצביעים על כך שנפש כלשהי ברוכה במזל הגדול והמוצלח ביותר בייקום:
1. להיוולד בן אנוש המסוגל לערוך חקירה מודעת
2. להיוולד עם הכמיהה להבין את טבע הייקום- או לפתח כמיהה כזאת
3. למצוא מורה רוחני חי"
" הגורו שלי תמיד אומרת שכשתגיעו לאשראם, יקרה לכם רק דבר אחד- תגלו מי אתם באמת. ולכן, אם כבר עכשיו אתם מתנודדים על סף תהום הטירוף, היא מעדיפה שלא תבואו הנה כלל. הרי אף אחד לא רוצה שתצאו מפה באלונקה".
"אחת העצות המפורסמות של גלוריה סטיינם לנשים היתה לשאוף להיות כמו הגבר שתמיד רצו להתחתן איתו"
אבא שלי לפני שבועיים חגג 51
הורי גרושים מזה הרבה שנים
היום נודע לי שחברתו לחיים בהריון.
מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? 0_0
לי היה לספר שבדיוק היום החלטתי שתוך שנה מהיום אני עוזבת את הארץ למגורים בחו"ל לתקופה.
יצא שהטלנו פצצה אחד על השני... (לא חלילה במובן רע, אלא במובן מפתיע)
