דירת חדר להשכרה במרכז תל אביב
הוא צלצל למשרד התווך ושלח אותה לראות אם לטעמה
אמצע רחוב תל אביבי סואן, רעש מכוניות, רעש מוסכים, רעש נקודה.
היא עומדת ומחכה לאיש התיווך ודבר אחד מציף את כל ראשה, הרעש הזה ימנע מכולם לשמוע צעקותי, מחייכת.
צל גדול מכסה את צילה על המדרכה, היא מסתובבת. אדם מבוגר, משופם, גדול מימדים מעט מקריח, אך עם כל הנתונים אינו מאים. דמות אבהית אולי יותר סבא חייכן,שמעבר לעיגולי הזיעה סביב בתי השחי, נוכחותו מרגיעה.
גברת x?
מחייכת במבוכה.
הוא מגיש לה דף מונח על קלסר אדום. ״ תצטרכי לחתום לי כאן״ .
היא מתקרבת ועם העט לדף, הוא מושך את הקלסר אליו חזרה. ״ סליחה זה מההרגל, אני אמנם מתווך אבל אין צורך הפעם לחתום, זו הדירה של אימי זיכורנה לברכה״
הבהלה בעיניה מהקלסר שנעלם במהירות הופכת לאמפטיה. מביטה לעיניו השקועות לרגע בזיכרון ומנותקות מהעולם, הוא מתנער, ״ סליחה גבירתי, זה כבר שלוש שנים מאז הלכה אבל תמיד מרגיש כאילו אתמול. אני גר בירושליים ובכל פעם שמגיע להראות את הדירה כולי מוצף זכרונות... ניכנס?״
הוא פותח דלת ללא מפתח ״ אל תדאגי במידה ותרצו כמובן אחליף מנעול״
הכניסה חושפת חדר הלוקח את מבקריו כמנהרת זמן היישר לשנות השבעים. שטיח מקיר לקיר בצבע חום, ספות בד ירוקות, מנורה עגולה גדולה וכסופה יורדת מהתיקרה. החדר כל כך שמר על התקופה עד שנראה כבר תפאורה בסרט.
לילה. הרחוב הסואן ריק מאדם, מוסכים סגורים וחושך מוחלט הנותנים תחושת סוף העולם. בתוך החושך המוחלט שתי עיני פנסי רכב מתקרבות ונעצרות.
״ את בטוחה שהדירה פתוחה?״. מהנהנת לחיוב כשעיניה מושפלות.
״ ואת בטוחה שאיש לא יכול להפריע?״. ״הוא גר בירושליים אדוני״
דלת נפתחת
הוא מתיישב על הספה הירוקה שולח לעברה תיק גדול ״ בתיק שני רוכסנים, פתחי רק את הימני״
היא פותחת רוכסן ומגלה מצעים ונרות.
חדר וינטג׳ מקבל תאורה חדשה עמוסה נרות וסדינים לבנים , לא רק המיטה, החדר כולו מכוסה סדינים לבנים.
״ קרעי סרט בד מהסדין הלבן האחרון שנשאר וקשרי את עיניך. כל זאת לא לפני שתתפשטי ותבצעי מרגע זה הכל על ארבע״
חדר לבן, חם מאור נרות, במרכזו על ארבע, היא.
נעמד מעליה, ראש מלא מחשבות, מתוח כולו, הוא
חום נרות מתחיל מקלף טפט ישן מקירות ישנים
גם הוא מקלף בגדיו מעליו
פותח רוכסן שמאלי בתיק
רחוב צדדי בתל אביב, מוסכים סגורים, אין רכב, אין אדם
שלושה חתולי רחוב יושבים על פח רחוב ירוק מקשיבים
צעקות כאב, צעקות הנאה,
צעקות שלו, צעקות שלה
שקט
לפני 12 שנים. 4 ביוני 2012 בשעה 15:06