שעון צלצל והעיר אותי
אחד הדברים הכיפים ביותר שהיה לגור בניו יורק היה, שכל פעם שמתעורר, אפילו אם בכוח וללא חשק, פתיחת חלון הזכירה לי שאני במקום הכי מושלם בעולם וחיוך דבילי שטף את פני. אותו חיוך הגיע גם בכל פעם שחזרתי מטיול או בילוי ממש מוצלח, כזה שמתבאסים לחזור ממנו הביתה, עד שתמיד באמצע הדרך נזכרתי שאני גר פה עכשיו ולחזור הביתה היה לחזור למרכז העולם, לביתי אי שם במנהטן.
נחזור לשעון, ההוא המעצבן שהעיר אותי... עברו כבר די הרבה שנים מאז, אני בארץ כבר כמה שנים ארוכות, אבל בכל פעם ששומע שעון מעורר או חושב על תקופת שהותי בעיר היפה בעולם אותו רגע חוזר אלי. השעון לא סתם צלצל, כיוונתי אותו לשעה שש וחצי בערב לאחר לילה של עבודה והליכה לישון בשעת צהריים. הסיבה? עוד מעט שלושה חודשים בניו יורק ועדיין אין לי נשלטת.
עד ניו יורק, נסיוני בעולם הבדס״מ היה די דל. אמנם לא מעט אנשים היו מתהדרים ומתפארים בנסיון כזה אך בכל זאת הייתי עדיין בצבא, ומיד כשהשתחררתי כשבוע אחרי הורדת המדים, עליתי על המטוס.
אז הכנתי שעון לקום לאירוע בדס״מי ראשון בעיר הגדולה. לאחר שלושה חודשים של ״היי״ טהור של אהבת העיר וניצול משאביה הרגשתי את הצורך בנשלטת בוער לי בכל העצמות.
דרך חבר של חבר שידידה סיפרה לו, שמעתי על אירוע שקורה אחת לחודש בדירה אי שם ב״איסט וילג׳ ״ . חובה להבין... השנה היא 1998 האינטרנט בחיתולים, המייל קיים רק אצל גיקים של מחשבים... הטלפון עובד...
אז החבר של החבר של הידידה ההיא הבהירו לי שזו מסיבה פרטית שמתקיימת אחת לחודש. מסיבה פרטית הכוונה היא שלאו דווקא סודי או בעיה להיכנס... אלא שפשוט הכל עובר מפה לאוזן ולא מפורסם אז זה עדין שומר על טהרת האמת ולא הופך לשואו של מועדון.
אז תעוררתי ויצאתי לרחוב בעיר הכי קולנועית בעולם. השעה שמונה פי אמ.. שעה מושלמת, מזג אוויר קייצי נשבר, אור כתום של שקיעה משתלב בעיר אפורה. ריח עשן שעולה מתעלות הניקוז תחת המדרכות בשילוב ריח הבוטנים המתוקים והערמונים שנמכרים בדוכני הרחוב משתלב לאחד הריחות האהובים עלי. קונה קפה קר ויוצא ליעדי שבאוזני שר גידי גוב מתוך דיסקמן, האמפי3 של סוף שנות התשעים.
עולה על השדרה השניה וסופר רחובות עד לרחוב שש. אי שם בין הראשונה לשניה ברחוב 6 כל חיי ישתנו.
הלב דופק. הכל חד ומפוקס. מגיע לבלוק שישנה את חיי.
בניין ניו יורקי טיפוסי, לבנים אדומות, חלונות קשתות וחמש מדרגות לבנות המעלות אותך לכניסת הבנין או לגן עדן...
כבר למטה ברחוב הטיפוסים חושפים לך שהגעת למקום הנכון.
נערה יפנית כמו האגדות מסתובבת בחליפת בית ספר אנגלי ניגשת אלי מבקשת סיגריה, כולם עישנו אז בניו יורק, כולם.
מחייך ואומר לה שלא מעשן, דווקא בתקופת העישון בניו יורק אני עוד לא עישנתי. מחייכת נבוכה ועם מבט לרצפה פולטת ״טוב לא חייב סיגריה ומי אתה?״ עונה לה תוך כדי סקירת הסביבה ובעיקר סקירתה. היא הייתה קטנת מיימדים, לא נמוכה מידי אבל המראה היפני היה ניקר גם במידותיה, גם בשיער המקלות השחור פחם, בצבע עורה הבהיר וכמובן בעיניה המביטות מטה.
קרוב לשעה ישבנו שנינו על חומת אבן נמוכה בפתח הבניין. היא מיפן, הגיעה לניו יורק לפני שנתיים, ללמוד פסיכולוגיה.
הרגישה כבר ביפן את הצורך להישלט אך רק לאחר שנה בניו יורק נתנה לעצמה להתנסות.
היא יפה, היא כל כך יפה שזה מהפנט.
השיחה זרמה ללא רגע קטן של שקט או מבוכה. לאחר שעה של הנאה השקט הגיע. שאלתי אם רוצה לעלות. ההסבר שהיתה למעלה ושקט היום, היה כל כך מפורט ומשכנע שהבנתי שהיא תגיד הכל כדי שלא אעלה ואשאר איתה.
הצעתי לעבור לבר קרוב ולהמשיך לדבר. מבלי לענות קפצה מהחומה לעמידה, לקחה את ידי ויצאנו לבר קרוב.
אני לא יצאתי רק לבר הקרוב, אני יצאתי לדרך של שנה וחצי שהפכה את עולמי, שנה וחצי של זוגיות בדס״מית שבנתה אותי מחדש ועיצבה אותי לשולט שאני היום.
באותה הדירה לא יצא לי לבלות לעולם.
לפני 12 שנים. 9 ביוני 2012 בשעה 16:21
