המקום היה הומה אדם, אחד המקומות הכי מרכזיים במדינה, אולם נדמה היה להם כי אין איש מסביב.
המתיקות של המשקה החם היוותה הסבר טוב לחמימות שמילאה את הלב, אולם היה זה אך תרוץ. התחושה האמיתית הגיעה ממקום עמוק יותר. היה זה משהו אליו היא השתוקקה זה זמן רב וכעת סוף סוף היא מתקרבת אל המקום אליו נועדה להגיע.
לא ניתן היה לטעות ברגשות שלה למראה הקופסה המוכספת וההתכולה שלה, והזיק שנידלק בעיניה כאילו רק רמז לאש המשתוללת בקירבה.
היא השפילה את ראשה, משפילה את מבטה ומושיטה את צווארה.
בעדינות התקרבתי אליה, מניח לאצבעותי לרפרף על העור העדין שלה בעוד אני עונד את הקולר לצווארה. בנקישה מתכתית נסגר האבזם, נצמד לעורה ומשנה אותה.
"עכשיו את שייכת"
לאט לאט היא הרימה את ראשה, עיניה בורקות, הגביש לצווארה ניצנץ באור יקרות, אולם זוהרו הועם ע"י הזוהר הבוקע מעיניה בעוד שפתיה לוחשות, כמעט בלי קול "תודה אדוני"
לפני 20 שנים. 2 בנובמבר 2004 בשעה 17:03
