מילים מהמעמקים....

יש סרטים שעושים לי את זה.
אין הרבה כאלה, אבל יש כמה כאלו.
אלו סרטים שלא משנה כמה פעמים אני אראה אותם, וכמה אני מכיר אותם בע"פ, וכמה שאני יודע מה הולך להתרחש בהם, בסופם אני תמיד אמצע את עצמי מנגב את הדמעות. לא דמעה בזוית העין. דמעות של אמת.

אני לא יודע אם הסרטים הללו הם הדרמטיים ביותר שקיימים, או העצובים, אבל בשבילי הם מסמלים את התמצית את החולשה האנושית, את תמצית הכאב והייסורים הכבדים ביותר שיכולים לנפול בחלקו של אדם.
אלו הם לא עינויי הגוף, ואלו הן לא הדילמות המוסריות הקשות שמייסרות אותנו.
זהו הכאב האמיתי, השיברון של הלב, הריסוק של הנפש, כאשר בלית ברירה אתה נותר עומד, מרוסק ושבור, אבל גרוע מכל – חי, בעוד האהובים עליך מקבלים את השחרור מהעול הזה, ומתים......

זהו העונש החמור ביותר שקיים. לחיות אחרי האהובים עלייך. לחיות עם הזיכרון אבל בלי מושא הזיכרון

באחד מהם, אמר הלילה הקורבן (רשמית הוא הגיבור, אבל בפועל הוא הקורבן) שהחיים זה העונש שלו. העונש על שהניח לדבר כזה להתרחש. העונש שלו הוא החיים, בעוד כל מי שיקר לו, חבריו, משפחתו, אשתו וילדיו, כולם אחד אחרי השני הולכים לעולמם בשיבה טובה ואילו הוא נגזר עליו חיים.
ועל מה אני נענש?

אני שומר את הסרטים האלו ומידי פעם גם חוזר אליהם אם הם לו מופיעים מולי בטלוויזיה.
אלו הסרטים שמזכירים לי שאני אנושי.
לצערי.....