|
|
|
האדם החדש בפילוסופיה ובאבולוציה...
האדם החדש לפי התפיסה הנאצית, האדם החדש של קיובריק, האדם החדש של המהפכה הציונית, האדם החדש של וילינה, חזון האדם החדש...
כל כך הרבה רעיונות, דעות, תפיסות,
עושר רוחני, עושר מנטלי, עושר של הגשמה, התנתקות ממאכניות, ויתור על העבר, ויתור האינדיבידואל....
ואני חושב שהאדם החדש הוא פשוט זה אשר קם בבוקר ואומר לעצמו:
"היום יום חדש והיום אני אעשה כל מה שאני עושה תמיד רק אחרת".
הפוסט הקודם הייתה פתיחה לפוסט הזה.
בזמן האחרון הייתי מעורב בכמה שרשורים בוויכוחים עם אנשים רק בגלל שהם עשו את הדבר הכי שנוא עלי.
הם מינו את עצמם למשטרת המחשבות.
מאז שהייתי קטן ועד היום החלק ששנאתי בארוחות החג המשפחתיות זו השאלה של הסבתא הפולניה למה לא אכלת את זה, למה לא טעמת מההוא, אויי בקושי אכלת (למרות שתקעתי ארוחה לשבוע באותו ערב) או מה אתה לא אוהב קיגל ברוטב שום ולקרדה (בטון פגוע).
היה משגע אותי ההתערבות בצלחת של אנשים אחרים.
מה שקורה פה לפעמים זה שאנשים מעלים נושאים טעונים יותר או פחות ,או חושפים סיפור, וידוי או פנטזיה. ופתאום משום מקום צצה לה משטרת המחשבות, הרשות השופטת הפוסלת והמדרגת, שמכתיבה לכולם מה נכון וראוי, מה מותר ואסור, מה ראוי ומה לא.
אלה האנשים ששכחו שפה בעולם שלנו הבדס"מ שלי הוא לא הבדס"מ שלך.
שבאהבה אין חוקים ובבדס"מ בכלל זה מערב פרוע.
שיש משהו מגעיל שמאוד מושך אנשים אחרים,
שיש משהו מסוכן, שלאחרים הוא בטוח,
שמה שמתאים לאחת לא מתאים לאחרת.
ואותם אנשים מנסים לעשות את מה שהכי שנוא עליהם שעושים להם וזה לבקר ולשלול את כולם רק כי הם לא רואים את התמונה כמוהם.
אנשים שכחו את המושג חיה ותן לחיות.
ויותר מזה הם שכחו את המושג מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
הרגע שאנשים אלו יהפכו למסה מהותית יהיה זה הרגע שמקהילה ליברלית נהפוך לחברה פוריטנית.
ואז מה בעצם השגנו?
חשבתי לא מזמן על רשימת הדברים הכי מרגיזים בעולם, אלה שמוציאים אותי מדעתי ויכולים לשלח אותי בהתפרצות זעם לבצע לינץ בקורבן הקרוב ביותר...
אחד הדברים שהיו ראשונים ברשימה זה דברים שנופלים.
כפית עם מילקי שנופלת לרצפה, או הסכין עם החמאה...
צלחת שנופלת ונשברת בכיור,המפתחות של האוטו כשאתה רוצה להיכנס שנופלים על הכביש.
החלב כשאתה מוציא אותו מהמקרר, הקניות מהסופר בדיוק בכניסה לבית.
העט שאתה כותב בה, העכבר של המחשב מהשולחן, שקל שנופל על הרצפה בקיוסק כשאתה בא לשלם ואז אתה נראה אידיוט שאתה מתחיל לחפש אותו,
הסאבית שהייתה תלויה על הצלב... (טוב פה הגזמתי קצת).
הענין שזה ממש מרגיז למרות שמדובר ברוב המקרים על נזק קטן ולא מהותי אם בכלל נגרם נזק.
אני חושש מאוד שאם יום אחד יבוא ג'יני או דג זהב מדבר ויציע לי 3 משאלות אני עלול לבזבז אחת מהן על הבקשה ששום דבר לעולם לא יפול לי או לידי...
יכול להיות שזו הפרספקטיבה של הזמן, ואולי הבגרות.
הסמיכות הזו של יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל.
הרשימות של השמות שמתארכות משנה לשנה, והעובדה הכואבת שאתה מזהה שמות ופנים שהכרת ברשימות הללו, המוקראות מדי שנה ושנה בכל טקס.
יכול להיות שמשנה לשנה זה נעשה יותר קשה וכואב.
זה זמן רב שמקננת בי מין תחושה של שינוי מתחייב.
ההרגשה הזו שאתה מסתכל בראי וכבר לא מזהה את עצמך.
שהשתנית כל כך שאתה כבר לא זוכר מי ומה היית רק לפני שנים אחדות.
והדמות שבמראה מעוררת בי אי נוחות.
הייתכן שנעשתי רך מדי, קל מדי, מתחשב מדי, אדיב, חייכן, תומך ומבין.
הזנחתי את עצמי, נתתי לאש הפנימית לדעוך, השקטתי את יללת הזאבים, כלאתי את המפלצות והשדים.
קיבלתי כל מה שבא בהבנה. זרמתי, התבגרתי, נחלשתי.
וההתעוררות קשה. וכואבת.
אבל זה הזמן לאמור לא עוד:
החלטות חדשות ישנות:
No More Mister Nice Guy
המפלצת חוזרת.
שיבתו של אדון הכאב והסבל.
הלהבה שכבתה נדלקה מחדש. והאש בוערת ותכלה כל מה שבדרכה.
תם עידן הפשרות, ההבנה, הוויתור.
כעת זו הדרך שלי, מה שאני רוצה, איך שאני רוצה.
וכל השאר יפנו דרכם או ירמסו תחת מגפי.
לא עוד להגיש את הלחי השניה, אלא זרוע חזקה, מבט תקיף ורצון פלדה.
ומעל הכל ההכרה בעליונות הצורך האישי, על טובת הכלל והפרט שהוא לא אני!
ראו הוזהרתם!
חזרתי ואני רע יותר מאי פעם...
