|
|
|
חחחח ... סאביות פופ סונג
עוד פסח עבר,
אצלנו כמו כל חג כמעט יש 2 ארוחות גדולות, אחת בליל הסדר ואחת בצהריים שאחרי.
זה מעצים את תחושת ההתפוצצות מאוכל.
כשזה נגמר פשוט רוצים למות... אבל היי, לפחות היה טעים ומעניין.
עכשיו אני צם 24 שעות לפחות.
חוצמזה היה די נחמד, בניגוד להרבה בלוגים שקראתי פה, אין לי על מה להתלונן.
אולי משהו לא בסדר אצלי?
אני אוהב סערות,
חולה על גשם וברד ורוח שמכה.
רק שמצד שני אני שונא קור.
מין סוג של ניגוד שכזה.
למה לעזאזל אי אפשר לסדר מזג אוויר סוער עם 21 מעלות?
אחת השאיפות שלי זה שיום אחד תהיה לי מרפסת מחוממת,
כזו עם רצפה מעץ ויטרינות זכוכית ענקיות ושפע תנורים, שיהיה אפשר לשבת בה
על כסאות נדנדה עם כוס תה ולצפות בסערה...
ועכשיו אחרי שקראתי מה שכתבתי אני מרגיש קצת חנן...
נו מילא בטח בסערה כזו אף אחד לא קורא בלוגים, כולם מתחבאים מתחת לפוך או משהו כזה.
אנשים עוברים שינויים כל הזמן לטוב ולרע.
אצלי איכשהו זה מרגיש לפעמים שהשינויים הם תכופים חדים ומהירים כמעט כמו תאונה.
אני משנה ומשתנה בצורה חדה, פונה לנתיבים חדשים, משנה מקום, צורה, עיסוק, עניין, התנהגות....
ובסוף אני מוצא את עצמי באותו מקום, כמעט, רק קצת יותר חכם, למוד קרבות ומצולק.
כמו גוש סלע ענק שמרחף בחלל ופני השטח שלו חבוטים מאינספור התנגשויות עם גופים אחרים בחלל שלרגע יצרו מגע ונעלמו כלעומת שבאו...
לא יודע מה באופי שלי הופך אותי לכזה, אולי זה בכלל גורל ופחות גנטי...
אין באמת צורך להגיב על התהיות האלה
אני סתם כותב את עצמי לדעת
וכשאני קורא את זה שוב אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה להגיד
כנראה שזה לא ממש חשוב
או שזה כל כך חשוב שאני מעדיף שלא לחשוב על זה.
משנה לשנה אני מוצא את עצמי פחות ופחות מעורב בכל הקשור לאותו עולם חברתי שניקרא בפי חלק קהילה, ומרוחק מאותם מקומות וירטואליים שלהלן יקראו אתרים/פורומים/מחצבות*....
אני חושב שזה כי אני פחות נמשך , (לא לבדס"מ כמובן, אל חשש, בחורות יפות, קשורות ומעונות עדיין עושה לי את זה).
פחות נמשך לקרוא, להבין, להקשיב, להיות סבלני.
אולי זה בגלל שהרוב נעשה כל כך קולני, צווחני, שטחי, יומרני....
ואולי זה בגלל שפשוט אחרי 13 שנה עם הבדס"מ שלי, ולפחות 10 שנים של התחככות בפורומים, מסיבות, מפגשים...
שמעתי כבר כל מה שעניין ורציתי לשמוע וראיתי קצת יותר ממה שרציתי לראות , וקיבלתי בהבנה מה שצריך וגם קצת ממה שלא צריך לקבל בהבנה...
עד שאין כבר שום דבר לחדש, לרגש, לאתגר.... (באתר, בפורום)
אולי אני פשוט משועמם רצח, כי אין מה שראוי לקריאה או תגובה ולא נגעתי בו כבר עשרות פעמים בעבר.
שאלו אותי למה אני לא כותב ומגיב.
זה לא שאין לי מה להגיד
פשוט כבר אמרנו הכל בעבר לא?
אולי זה הזמן לשתוק?
אז זה לא אתם זה אני, אתם בסדר, תמשיכו הלאה....
------------------------------------------------
* מוקדש ליחידת חופרי השוחות הנאמנה בפורומים השונים לדורותיהם.
חבר פנה אלי לאחרונה, חבר ונילי. טיפוס שדי מנותק מעולם הבדס"מ.
הוא ביקש להצטרף לסשן, לא כשולט, או נשלט או צופה אלא כאסיסטנט.
מישהו פעיל שעוזר אבל לא בעל תפקיד רשמי...
האמת שהשתמשתי בו בעבר לפני שנים, גם כשהיתי צריך צופים, וגם בתור עוזר, אבל זה היה לפני איזה 5-6 שנים או יותר.
היום אני ממש מתלבט, מצד אחד זה נחמד ומצד שני זה רגיש.
מה גם שלא כל סאבית חשה בנוח עם נוכחות נוספת, במיוחד אם זה מישהו שבא "מבחוץ" מבחינת תפיסת עולם או תפקיד. מצד שני זה חבר ואני עבדתי איתו בעבר ואולי נצא מורווחים מהעניין.
דילמה אמיתית עוד לפני שבכלל נכנסים לפרטים הטכניים.
סתם משהו שאני מתחבט איתו כבר שבוע, לא ברור לי למה.
פתאום תפסתי את עצמי וגיליתי שכמעט נמחק לי חודש מהחיים,
זה קורה לכם לפעמים?!
לא זו לא אמנזיה זו פשוט תופעה כזו שמתרחשת לפעמים.
אתה כל כך עסוק בדברים קטנים, העבודה כל כך אינטנסיבית ומטרידה והזמן הפנוי כל כך מצומצם שאתה שוכח שבעצם רצית לעשות משהו בעל ערך. להספיק להשאיר איזה חותם ביומן הפרטי שלך על פני העולם הזה.
ואז פתאום אתם עוצרים את המוח בחריקת בלמים ושואלים את עצמכם מה בעצם קרה פה...
טוב אז אתמול בערב דפקתי חתיכת ברקס שאני חושב שגרמתי תאונת שרשרת!
הכי אני אוהב לראות את הרטט
לכל אחת יש את הרטט שלה, מיוחד ויחודי רק לה.
כמו קול, כמו טעם, כמו אופי...
יש רטט שונה לריגוש, רטט לציפיה, רטט לפחד, למתח, להתרגשות.
רטט של גמירה ורטט של כאב.
והכי יפה שהן לא יודעות אף פעם שאני שותה את הרטט,
ניזון עליו.
מעבד אותו לאנרגיה שמתדלקת אותי להמשיך הלאה.
אני ממשיך ואת רוטטת, את רוטטת ואני ממשיך.
רק בשביל הרטט לפעמים שווה להשקיע את כל האנרגיה הזו.
זה נותן כל כך הרבה.
אני כל כך עייף בשבועיים האחרונים שאני פשוט לא יכול לישון.
מכירים את המצב הזה שמרוב עייפות נכנסים למיטה ונשארים ערים 3 שעות ?
הדבר המצחיק הוא איך ברגעים האלה באים לך הרעיונות הכי מקוריים וטובים,
אבל אתה יותר מדי עייף מכדי לרשום אותם ואז בבוקר אתה שוכח הכל...
אני ער יותר מדי בזמן האחרון וזה גורם לי לשוטט במקומות ופינות נידחים.
זה הביא אותי לקרוא שרשור עתיק מלפני שנתיים שהיה מאוד טעון אמוציונלית.
המון דמויות, חברים, מכרים, אויבים היו בו.
ואני לא , נעדרתי באותם ימים, כנראה חלק מתקופת הפרישה שלי...
ואני שמח שלא הייתי חלק מאותו ויכוח, ועדיין קראתי את כולו ונמלאתי עצב.
עצב כפול כי הרבה אנשים שהכרתי נפגעו שם, נפגעו באמת.
וכי ידעתי באותו רגע שלו הייתי משתתף אז בדיון הייתי חוטא גם אני ובלי להתכוון פוגע.
אני יודע זאת כי רק כשנה לפני זה עשיתי זאת גם במקום אחר, היתי נחרץ מדי לגזור דין.
אטום מדי לכאב של אחרים ומרותק למטרה אחת, מתעלם מהנזק לסביבה.
מדהים מה פרספקטיבה של זמן יכולה לעשות.
ועדין התמלאתי עצב, אולי אני נעשה רגיש יותר עם השנים, כאב לי לראות מה נעשה שם, עד
כמה אכזרים יכולים אנשים להיות. כמה אפשר לכתוש אנשים עד עפר. לחטט להם בחיים, בפצעים.
זה עשה אותי עצוב ומהורהר, וגרם לי לתהות שוב למה לעזאזל אני כותב פה או בכל מקום אחר.
וזה גרם לי לחשוב שאם זה עשה לי רע לחפור בעבר שהוא רק פוסט בכלוב,
אני לא רוצה לחשוב כמה רע יהיה לחפור בעבר שבנשמה ובהיסטוריה האישית שלי...
