קרוב יותר, קשה יותר.
הבחינות שלי חותכות בבשר,
ולו מתוך רצון להתקרב יותר.
צעדיי אינם תמימים כשהיו בנערותי,
ומבטי בוחן ומפוכח.
אנשים רבים קיבלו אבנים ומקלות לבניה,
והשתמשו בהם כנשק מטווח קרוב.
לחדר האורחים כולם מוזמנים,
אבל כשאת יושבת כסא לידי,
בחדר הכי כמוס,
האדישות לא נוכחת ביננו.
לא יכולתי להתעלם ממה שאמרת.
לא רציתי ללכת כשפנייך רועמות מולי,
אך הדברים שנאמרו הפריעו.
מדהים בהחלט, למרות שתיקתי,
שהצלחת לחוש אותי כל כך,
כאילו שטעמת את מחשבותיי מהנשיקה,
כאילו שהרחת אותן מנגיעותיי.
אינני מצפה מכל אדם שיסכים איתי,
אך אני מצפה מאלה הבוחרים ללכת קרוב,
שיראו חמלה. גם ממך.
ייתכן שזה רחוק ממך,
ייתכן שעברת הרבה שעדיין לא שמעתי.
אך גם חיי סוכנו אל מול שגעונם של אנשים.
יכול להיות שידי אוחזת בקת השוט,
ושניה מושכת את שערותייך אחורה בחוזקה,
תוך סינון של מילים משפילות ואכזריות,
אך ברגע המתאים, גם חמלה ישנה.
אני בטוח שאת חשה אותה בדאגה שלי.
כל אדם מגיע ברגע מסויים,
לנקודה בה הוא זקוק לחמלה.
וגם אם אינני מכיר, גם אם זה אויבי,
וגם אם זה קרה לפני שנים אינספור -
חמלה היא מצרך אנושי, ומצרך חיוני.
גם אני אדרש לחמלה.
כשפנייך רועמות, ועינייך בורקות,
את מביטה עליי הולך.
למרות החיבוק והנשיקה,
משהו מפריע. לי ולך.
הפתעת אותי אתמול עם מכתב מתוק,
ואני אוחז בו עכשיו, ומחייך.
לעיתים, מילותיי דורשות הסתגלות.
מעטים מאד נותרו בשביל איתי,
ואני מצפה לאחוז בידך, קרוב אליי,
עוד זמן רב.
לפני 14 שנים. 6 ביוני 2009 בשעה 20:41