בשוך הסערה,
אנחנו מלקטים את הגיצים שעפו.
הביחד שבפעולה, מקטין אט אט את המרחק.
אני מרגיש אותך, מנסה לצבור שוב ביטחון בנו,
מחפשת חזרה את ירכי להתלטף כנגדה,
וגם אני, מגשש בערפל שפיזרנו, בחזרה אלייך,
לאחוז בך מכורבלת בתוכי.
דלתות שלאחרים הן נעולות בסוגר ובריח,
וחרב אש מתהפכת לפניהן, לוחשת להבות,
הן פתוחות לך לרווחה - מחכות שתעברי בהן.
כל השדים שלי שרועים בצדי השבילים,
קצוצי קרניים ציפורניים ושיניים,
אטומי פה וכפותי גפיים.
הם מביטים בך תועה ומחייכים ברשעות.
הכניסה לשערים נאסרה עליהם מזמן
והם תולים בך תקוות אפילות.
אני מאמין בך.
אני מקווה שמילותיי לא נעלמו, לא התבטלו,
מרוחות שנשפו בסערה, ללא היכרות איתי.
אני מרגיש ששנינו הבנו שאיבדנו לרגע את הדרך,
ואיננו רוצים בכך.
צעדייך נשמעים שם,
הנה, עוד מעט את פה.
ובינתיים -
אני עורם עוד לבנים,
חוטב כמה עצים,
אוסף לי חומרים.
צריך את זה,
ליסודות של ארמון.
לפני 15 שנים. 8 ביוני 2009 בשעה 18:28
