כשהיום הכל מאיר לך,
אף אחד לא יאמין,
שזחלת מתוך האפר,
מבור חסר תחתית של יאוש.
שאנשים ניקו בקור רוח מבעית,
חרבות מוכתמות בדמך הניגר.
אף אחד לא ירצה להבין,
כשתזהיר שאם רצים לשם - נופלים.
הזמן, הזמן מתקתק.
אתה סתם מקשה.
ואם וכאשר הם יפלו לשם,
אולי הם יבינו, כמו האחרים לפניהם.
ואולי יזכרו את שאמרת, אולי יתגעגעו.
אבל אתה, אתה לא תהיה שם יותר,
כי גורשת בשל ראיה קודרת
של מציאות מוארת.
ושוב תרצה ללכת לאט, לבדוק ולוודא.
ושוב יבקשו מהר,
כי ככה זה: אנשים רוצים. אנשים רצים.
אבל אתה, אתה לא נופל יותר.
לא לשם.
רק לא לשם.
ויש כמה שמאמינים, שיחכו איתך.
מעטים. מעטים מאד.
אולי, אולי גם היא.
--------------------------------------------------------
ובנימה פחות קודרת,
"The years teach much that the days never knew"
המשפט הזה, לא רק מדהים אותי, אלא גם תקף לגביי תמיד (ואולי לא רק לגביי).
לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 18:12