ושם מצאת אותי,
בשדה הקרב הניצחי שלי,
ישוב על סלע ובוהה באוויר.
מדי פעם, פולט כמה מילים עייפות,
לחבר טוב שישב מולי.
השריון שלי שרוט ומוכתם
ועל פניי הבעה מאוכזבת, מותשת.
רציתי רק שהזמן יעבור.
כרעת מולי וחייכת.
גם את ואני היינו פה,
משני צידי המתרס.
אולי זכרת לי חסד עבר.
אולי פשוט הבנת אותי.
הלכנו ביחד לבית התפילה שלנו,
ההוא ההרוס, שחלונותיו נותצו
לאחר שהרכבנו את העוגב שלנו,
וניסינו לנגן עליו בבת אחת.
המנגינה הייתה אז צורמת,
אני זוכר.
ושם, בבית התפילה,
ישבנו על ספסל ישן,וצחקנו על הכל.
ישבנו שם ימים ארוכים.
דיברנו על עבר, דיברנו על עתיד.
דיברנו על הכל.
מתוך שעשוע, מצאנו אחד מקלידי העוגב,
שמנו אותו בזהירות במקום
והקשנו עליו בעדינות.
צליל מרגיע נשמע לו בבית התפילה.
לאט לאט, מצאנו עוד כמה קלידים,
והרכבנו אותם בזהירות.
פעם לא הבנו שצריך בזהירות,
פעם היינו ילדים.
ועכשיו את הולכת איתי יד ביד,
ובבית התפילה נוספים עוד תווים למנגינה.
אני פוסע לאט. אני חושש ממהירות.
אז עכשיו זה קליד-קליד.
עכשיו זה נכון יותר.
את מחכה לי.
אני מביט אלייך ומבין
שעינייך כבר מביטות בי זמן מה.
יש בהן משהו שלא היה קודם.
אני אוהב את מה שאני רואה.
הניבים שלי התארכו בשנה האחרונה.
אני מביט בך ואת מנידה בראשך להסכמה.
את בוטחת בי, עת אני משקיע אותם בך.
וגם אם זה רק לעכשיו,
וגם אם זה לזמן רב,
זה שווה את זה.
אחרי הכל,
זה כמו שני זקנים שיושבים על החוף וצוחקים,
כי כל השאר לא באמת משנה.
רומנטיקה מסוג אחר.
לפני 15 שנים. 20 בנובמבר 2009 בשעה 15:54
