לפני 13 שנים. 31 בינואר 2011 בשעה 20:22
בעוד קול הפרסות מהדהד באוזניי,
למחשבותיי תנועה משלהן.
נכפה עליי להילחם עד השלמה עם עצמי,
עם מעשיי,
עם הזמן שניצלתי כמו שבחרתי לנצלו,
עם הבחירות שבחרתי,
שלמרות דבקותי במטרה -
לא הביאו אותי אליה.
מעולם לא יכלתי לבחור בהדחקה.
אני מחוויר מול ההבנה,
שאין כאן מסלול משורטט.
אני דוהר בשממה כשהצפון הוא רק ניחוש.
תחושה מוטעית למחצה של התקדמות.
הדברים שחשבתי שהם מורכבים ולכן בעלי פיתרון,
התבררו לי כפשוטים -
עצם היותי בהם מנעה פתרונם.
המושגים שחשבתי שהם פשוטים,
מתגלים במורכבותם אליי -
כאל בן אדם המגלה כוכב אחר כוכב בשמי הלילה.
בעוד גרגרי החול מטפטפים להם במורד שעון הזכוכית,
אני עוצר תנועתי ומאזין לשממה.
לקול הנשימה הלא סדירה שלי.
עצירה.
אולי זאת הדרך הטובה ביותר כרגע.
אולי פשוט התעייפתי.
