לפני 10 שנים. 21 בינואר 2014 בשעה 15:32
הוא מגיח מכיפת הבדולח האטומה
ומגן עליה בעור שיניו.
אני אפילו לא מנסה לתקוף אותו,
אבל לו זה לא משנה.
קל לשכוח ששיניי החדות
לא באו עם עור קשה מספיק,
כדי לספוג את הסוג הזה של הקליעים,
שהוא יורה במיומנות בקרבין הישן שלו.
כשאבק השריפה מתפזר,
אני רואה בעיניו דמות אחרת,
עיוות של המציאות הפנימית שלי
אני מכיר את המבט הזה.
הלביאה הפצועה מתרככת קלות,
אך הוא ממשיך להביט בי במבט הארור.
אני משיב לו מבט אוהב אחרון,
אך בתוכי אני מתאכזב ממנו...
ואולי גם מעצמי.
האם איחרתי את המועד?
