לחתולה שלי נגמרו המים. עברו יממותיים מאז שהבייביסיטר שלה ביקרה אותה, אז בטח נגמרו לה המים, או שסופם מתאדה ברגעים אלו ממש.
היא לבד בבית כבר 5 ימים, המסכנה. כשאחזור היא בטח תתעלם ממני קצת. אחרי שעה שעתיים היא תתהלך סביבי, לא מתקרבת ולא נותנת לי להתקרב אליה, ותייבב יבבות מחאה.
כשאלך לישון היא לא תסכים לבוא להתכרבל בין הרגליים שלי. כפעילות חלופית, היא תחפור בורות בארגז החול שלה במרץ של נמלה ענקית, וברעש רב. דווקא.
רק אחרי שארדם היא תתגנב על הכריות הרכות שלה אל תוך החדר, תנחת על המיטה בעדינות החתולית שלה. היא תתמקם מחוץ לרגליים שלי, תישען באופן סימלי כנגד הקרסול שלי, תתכרבל ותירדם בלי גרגורים. שיהיה ברור שהיא לא באמת מתמסרת, ולא באמת נהנית.
בבוקר היא כבר תיילל את ניגון הבוקר טוב הרגיל שלה-שלנו, ואולי אפילו תסכים לבוא לליטוף.
ובינתיים, אני תקועה כאן. מחכה לטיוטת חוזה (טפו טפו טפו), לא רוצה לעלות צפונה לפני שזה (אינשאללה) מסתיים בהצלחה. מצוננת וחלושה, מתהפכת במיטה כל היום.
אבל הבייביסיטר לא זמינה, וגם לא החברה שיש לה מפתח, והמים הולכים ואוזלים.
ואני אומרת לעצמי, שהנה, זו אחת הפעמים האחרונות שאני צריכה לתפור את כביש החוף כדי לסגור את המרחק שבין הבית שלי והחיים שלי.
סופה של תקופה.
טפו טפו טפו.
לפני 17 שנים. 20 באוגוסט 2007 בשעה 16:51
