תהיות ופעיות

אתמול ראינו את המלט.
ההצגה.

כשהגיעה השורה "להיות או לא להיות", הגברת בשורה לפנינו אמרה לחברתה, בנימה מתפלאת וגבות מורמות - "אוי, זה משייקספיר".

חוויה תרבותית מעשירה.
ההצגה.

אנחנו מתחבקות את חיבוק הפרידה הרגיל של סוף השעה ואני פתאום אומרת שאני מרגישה קוטרית איומה, ומרגישה צורך להתנצל על החרדתיות שלי ועל המחשבות הרודפות. כי בעצם יש לי הכל. כל הבלגאן הוא מהי?ש?ים, ואיזו זכות יש למי שיש לדאוג ולילל.
והיא מסתכלת בי בעיניים החוליות הרכות שלה, ואומרת שבחדר הזה יש מקום לכל מה שמרגישים, ושאין צורך להתנצל על כלום, ושמותר לי להתפורר אצלה. ובכלל. שאין שום בושה בלהודות בקשיים, בלי קשר למאזן היש והאין. מילים שאני יודעת להגיד לעצמי, אבל כשהן נאמרות מבחוץ הן מלטפות יותר ומצליחות לחדור גם למקומות סרבניים, קשים ויבשים.
והלחות הזו, של המילים, של העיניים שלי, מחברת קצת את הפירורים שאני למין עיסה בצקית. ממש לא הסלע המוצק שאני רגילה להיות.

וכבר שבוע שאני ככה. פירורית ועיסתית חליפות.
אני מוצאת את עצמי אבודה מדי פעם. כאילו כל החשיבה האנליטית שלי, מתודולגיית פתרון הבעיות הסדורה, התקתקנות והיעילות - פשוט לא זמינים לי יותר.
אז אני שוכחת, מתבלבלת, משנה שוב ושוב תוכניות, ולא שמה לב שנגמרות הביצים.
זה מרגיש כמו לעמוד במקווה מים עם זרמים תת מימיים עצומים, ולנסות לתפוס עלה טובע.

אז אני מרשה לעצמי דברים שלא הרשיתי קודם. לא מתוך כוחות מופלאים ושחרור, אלא פשוט מתשישות.
מנפנפת משווקים טלפוניים, בלי ההכרח הפנימי המטופש להיות מנומסת גם כשהם אגרסיביים וחודרניים. כי מי בכלל מסוגל.
מבקשת חיבוק לא מרפרף. חזק. מוחץ.
מבקשת לעשות חושבים ביחד על דברים שהם שלי, ולחזור על המחשבה גם למחרת אם צריך, כדי להרגיע את ההירהורים והשאלות הרפטטיביים שבפנים. בעצם מבקשת שייקח ממני קצת, שיהיה המבוגר האחראי קצת במקומי.

כל מי שאני משתפת טוען שעד החתונה זה יעבור.
אני מסרבת להאמין שגם לי זה קורה.
ימים יגידו.

כעיקרון זו היתה צריכה להיות ארוחת יומולדת מאוחרת. בפועל - סתם ארוחת שישי בערב אצל אבא שלי בבית.
המשפט הראשון שלו, כשנכנס לסלון ומצא את נ' ואותי ישובים על הספה, היה "את מסתירה אותו". אני חושבת שזה מסכם יפה את הערב, מנקודת המבט שלו.

עזבו את זה שהתחלתי ללמוד, והוא לא שאל כמה ימים בשבוע, ואיך אני מסתדרת עם הנסיעות, ואיזה קורסים לקחתי, ומה מהם התחיל כבר, ואיך זה. הוא נכה, ולא רק ברגל. נ' הגדיר את זה יפה - "הוא לא יודע איך להתמודד איתך". שאלות התעניינות יזומות הן לא הצד החזק שלו. אלא אם מדובר בלהביע עניין במישהו אחר.
גם הניסיונות שלי לספר ביוזמתי לא הצליחו לתפוס את הקשב שלו ליותר מחצי משפט. ודווקא בחרתי לנסות לספר על השיפוצון שאנחנו עושים בדירה. נושא שקרוב לליבו וחביב עליו מאוד, ומבחינתי - לא מאוד רגיש.
עזבו את זה שאת נ' הוא שאל איך הוא רוצה את הקפה שלו, ואני קיבלתי פשוט איך שיצא לו.
כל מה שאבא שלי אמר כוון לאיש שלי, ולא אליי. התוכן, הטון, המבט.

רק כשהתחיל לכאוב לי הראש הבנתי שקשה לי. שלמרות שאני יודעת היטב שהוא דפקט, שיש לו איזו בעיה איתי וזו בעיה שלו בלבד, זה חודר - רסיסים דוקרניים וקשים לפ?ל?יי?ה של תחושת דחייה נושנה ומוכרת.
וחשבתי שזה כבר מאחורי, שאני מחוסנת מפני תופעות הלוואי האלו של להיות בקשר עם אבא שלי. או לפחות, שעוצמתן נהייתה נמוכה מספיק בשביל להצדיק את קיום הקשר, ולו רק למען הילדים שעוד לא נולדו לי, וכדי לא לשלם את המחיר (ויש כזה) של להיות בנתק מהורה.

לפני שבועיים שוחחתי עם קרוב משפחה רחוק מהצד של אבא, אחרי נתק ארוך שנבע מהנתק מאבא שלי (והנה 10 שקלים מהמחיר). נוצרה שיחה מאוד עמוקה ויפה, ובין היתר הוא שאל אותי מה השתנה בקשר בינינו, ואמרתי שאפשר לסכם את זה בכך שהציפיות שלי ממנו נמוכות.

וזה בדיוק מה שנדפק לי. זה מה שהסרטן המחורבן שלו דפק לי. לנו. מאז שהוא התחיל עם הכימותרפיה אנחנו מדברים הרבה יותר. מפעם בשבוע שיחת נימוסין מרוחקת, זה הפך לשיחה יומית בשבוע של טיפול. ואני דואגת לו. אני דואגת לו פיזית, כי הוא מרגיש חרא, ודואגת לו ריגשית כי הוא חתיכת קונטרול-פריק מטורף, שלא מוכן להוריד מהירות גם כשהאוטו מקרטע. ובשבילו - להגיע למצב שהוא פשוט כבר לא מסוגל ללכת מרוב כאבים, אז הוא חייב קביים ומשככי כאבים - זה להיות חצי סיעודי. וזכוכית מחוסמת לא נסדקת, היא נשברת לאלפי רסיסים קטנים. זה בלתי אפשרי לאחות.

וכנראה שכל העניין הזה, של לדבר איתו על הכאבים והבחילות שלו, ולבקש ממנו שייזהר וידאג לעצמו, יצר אצלי את האשלייה שהוא מתרכך קצת ומתקרב, וקצת הוריד לי מחסומים.
מחסומים שהיו שם מסיבה טובה מאוד.

וארוחת הערב הארורה הזו העמידה אותי במקומי.
אני זו שמסתירה את החבר שלי.
או בניסוח שיותר מוכר לי - אני "סתם מפריעה ומנסה להרוס לכולם".

תמיד חשבתי שכשלוקחים גלולות מקבלים פטור מ-PMS, כולל תופעות הלוואי הריגשיות שלו.

אני שוקלת להכריז שזו טעות מרה, אבל זקוקה לקבוצת מדגם קצת יותר גדולה.

אנא שתפו.

זה למען המדע.

אחרת אני אעלב ואבכה.
או אעשה אתכם ברוגז.
או אגיב כל תגובה בוגרת אחרת שאמצא לנכון באותה עת.

במסגרת מיוני הניירת האינסופיים נתקלתי במוסף פרסומי שהופק על ידי ארגון "משפחה חדשה". ארגון שאחת ממטרותיו המרכזיות היא "קידום חקיקתו בכנסת של חוק יסוד: המשפחה, המכיר בכל צורות ההתקשרות הזוגית ובמשפחה החד הורית". אכן, מטרה ראויה ומבורכת.

המוסף נושא את הכותרת "מילון המשפחה החדשה", ובפתחו מצוטטת מנכלי"ת הארגון באומרה "כאשר התחלנו ללקט את המושגים ... יצאנו למסע אל העולם החדש שלנו, עולם משפחתי חדש, שהעיקר בו היא הבחירה החופשית שלנו, עולם שבו אנחנו בוחרים את בני זוגנו וצאצאינו".

יפה. דיפדפתי לי קלות ב"מילון", ומצאתי תחת א' הגדרה לאהבה חופשית: "יחסי אהבה שאינם דווקא על פי המסורות הדתיות או הדפוסים החברתיים המקובלים. אהבה יכולה להיות בין בני אותו מין, אף בניגוד לחוקי הדת והמדינה בענייני נישואין וגירושין".
איזו פתיחות, ממש מבטיח.

באות ב' מצאתי הגדרה לביגמיה: "נישואין כפולים, כאשר אדם נושא בעת ובעונה אחת יותר מאישה אחת. הביגמיה אסורה על פי החוק, והעובר על החוק צפוי לעונש".
נטול שיפוטיות. עובדתי וענייני. לא רע.

וכך עוד ועוד, עד שנתפסו עיניי בהגדרה למזוכיזם: "תשוקה חולנית של אדם לספק את תאוותו המינית על ידי צער או עינויים גופניים שגורמת לו האישיות האהובה עליו. בעבר, בטרם קיבלו זכויות הפרט לחיים בכבוד, לתמיכה ולביסוס שיש להן היום, נאצלו נשים רבות להישאר במסגרת של חיי נישואין אומללים, וסבלו מהתעללות פיזית ונפשית בלא יכולת לקום ולעזוב. היום אנו מכירים בכך שלכל אדם זכות מובנית לנהל חיי משפחה מאושרים ותקינים, ולכן מי שמסכים להשלים ברמת היומיום עם סבל שנגרם לו במערכת יחסיו עם בן או בת זוגו, בינינו, חייב להיות קצת מזוכיסט."

וואללה. בינינו, החכמתי.

הדבר הראשון שעוטף אותי כשנפתחה הדלת הוא ריח האבק, כבד וצפוף ונצמד לפ??נים הנחיריים. אחר כך בבית, במקלחת, אני אתפתה לשאוף מים דרך האף, ואסתפק בתחיבת אצבע רטובה עמוק לתוך כל נחיר.


סלון
בכל מקום יש ציורים. בצבעי מים, בפסטל. על ניירות שנתלשו מבלוקים, מוצמדים באטב כביסה לחתיכות דיקט, מודבקים למסגרת מקרטון ביצוע, או תלושים לחלוטין. בעיקר ציורי נוף.
ערימות של עיתונים על הרצפה, עד שכמעט ואין איפה לדרוך. החדשות: יגאל עמיר ברח מבית הסוהר, בנאי נפטר, מלחמה בצפון, שרון לא מרגיש טוב. גיליונות שלמים של "מעריב" ושל הג'רוזלם פוסט משנת 2004 ואילך, ירחוני עיצוב משנות ה-90', עשרות לוחות שנה של ציורים ופרחים ונוף. הפיתוי לערום את הכל לשקיות זבל ולזרוק הוא אדיר, אבל אז אני מבחינה בציורים שלה מבצבצים בין דפי העיתון, וזה משנה את התוכנית למעבר איטי על כל ה-5 מטר גובה של עיתונים שנאספו מרחבי הדירה. אחד אחד. בין הגיליונות אפשר למצוא גם גזירי עיתונים. רובם נועדו כנראה להיות השראה לציור, ליתר אולי היתה משמעות אחרת, אבל אין את מי לשאול.
בתוך כל המסה, יש מספר קטעים שמדברים על אומנים ש"התגלו" לאחר מותם, ועל כך שיצירת אומנות מבטיחה שהיוצר שלה ייזכר. ואני לא יכולה שלא להתעצב מהמחשבה על הקשישה הזו, שאין לה ילדים, מחפשת משהו שיהפוך את הקיום שלה לקצת פחות זמני ונכחד. אולי הציור לא היה רק תחביב, אלא גם דרך לבנות לעצמה מצבה.

הריהוט לא השתנה ב-30 השנה האחרונות לפחות. אותו ריפוד מהוהה, מרוט ומיושן על הספות. אותן מפיות סרוגות במסגרה אחת. מלכודות אבק אני קוראת להן.
תחתית המזנון שבסלון מאיימת להתנתק ממקומה, וכפעולת מנע והצלה, כלי הפורצלן מועברים לשולחן יציב. יש במזנון גם ערימות של מפיות נייר דמויות תחרה, קיסמי פלסטיק עם 2 שיניים וידית מעוטרת, כלים חד פעמיים דמויי קריסטל והמון נרות חנוכה. כל הפריטים סגורים באריזה שמעולם לא נפתחה. חבילות "שיהיה" אם יבואו אורחים.
אני עוברת על כלי ההגשה שבמזנון. חלקם כל כך כעורים, שאני תוהה אם יש להם ערך סנטימנטלי. אבל אין את מי לשאול, וערך סנטימנטלי הוא הרי חסר ערך אם אתה לא יודע מה הסנטימנט. מחירה של העריריות. זה גורם לי לחשוב על כל מיני כלים שאמא שלי שומרת - על כמה מהם אני יודעת לספר את הסיפור?
בכל קערה שמונחת לנוי יש פוטפורי עטוי אבק או פרחים מלאכותיים, ויש הרבה מאוד כאלו. מרוב נוי אין פיסת עץ חשופה, וזה מרגיש חנוק וכבד וזקן כל כך.
זרקתי עשרות מיכלי פלסטיק, כאלו שמשמשים למדידת תרופות נוזליות, מלאים בסיכות תפירה, גומיות חומות פשוטות, עפרונות שהתקצרו מרוב שימוש וחידוד ואטבי נייר, עטורים בתלתלי אבק.


חדר שינה
אני מפשפשת לאישה שמעולם לא פגשתי במגירת התחתונים ומחפשת תכשיטים בעלי ערך. אני מעבירה לשקית את מירב הפרפומריה שלה, כולל בושם שהשתמשתי בו בגיל 16. אני מתיזה אותו הרחק ממני וריחו המתקתק נדבק לאוויר שעומד בחדר.

בין החפצים מתגלות קופסאות פלסטיק שקופות, אלו שקונים בהן זיתים בשוק, והן מלאות במטבעות כסף - פרוטות, לירות, שקלים ואגורות ישנים, 1, 5 ו-10 אגורות חדשות. מעניין איך יגיבו קבצני תל אביב אם יניחו להם קילו וחצי של 5 אגורות בכובע. אני מתחלחלת מהמחשבה שהאספנות הזו של פרוטות היא גנטית.

שתי מיטות היחיד שבחדר השינה עמוסות בספרים ובעיתונים. על אחת מהן, הספרים מגיעים רק עד לקו האמצע האורכי. במחצית המיטה האחרת היא י?שנה עד שחומרת המצב התגלתה.

בארון מתגלה זוג כפפות בצבע בורדו שמגיעות עד לאמצע האמה. פריט לבוש נחמד למסיבות. אני נרתעת מלמדוד אותן, ומצליחה לעשות זאת רק אחרי שאני מזכירה לעצמי שהיא לא מתה, אז זה לא נורא קריפי.


חדר עבודה
ערבוביה של עיתונים, ספרים וציוד אומנות. באחד מימי המבצע מצטרפת אלי חברה שיודעת להבחין בין בר?ארה לאיכות. כמויות הציוד שהיא מוציאה מהחדר הזה יספיקו לה להרבה שנים. בפעם אחרת אני אמיין את העיתונים שעל הרצפה ואשמח שלא התפתיתי לדרוך עליהם. בין הגיליונות אמצא עוד כמה קופסאות של צבעי מים, פסטלים ואקריליק בשפופרות.


אמבטיה
בתוך האמבטיה יש סבון כביסה מוצק וגיגית עם גרבי ניילון, ומעליה מתלה ועליו מגבות שכבר מזמן התייבשו. מאחורי הדלת חלוק רחצה וכובע אמבטיה שהחומר שלו התעייף ונקרע. מארון הכביסה אני חופרת תערובת של חומרי כביסה ושל כביסה מלוכלכת. היא כנראה כבר היתה מבולבלת.


מטבח
חצי מתכולת המטבח היא צנצנות ריקות. כמות שהיא תוצר של אספנות כפייתית של הרבה שנים. את החצי השני הקהילה הסודנית ש??מחה לקבל. במרפסת הצמודה אני ממלאת 3 שקיות זבל ענקיות בבקבוקי פלסטיק ריקים.

על השולחן הקטן, אני מוצאת מכסה של צנצנת ריבה ועליו מזלג חד פעמי מקופל של "מנה חמה", גומייה, אטב משרדי ונעץ. מאחורי המכסה, נשען כנגד מערום של 3 קופסאות פח ריקות של עוגיות דניות, אני מוצאת פתק עם השם המלא שלה והכתובת.
היא כנראה הבינה שהיא מאבדת את עצמה.
אבל היא לא אמרה לאף אחד.
זה התגלה במקרה.


~


הפוסט הזה שוכב כאן בטיוטה למעלה מחודשיים. לא פירסמתי אותו כי הוא הרגיש לי חסר פואנטה.
אחרי הביקור האחרון אצלה בבית חזרתי עם תחושה כזו בדיוק. של בזבוז וחוסר תוחלת. של כיליון שלא נשאר אחריו דבר. של הבהלה האוחזת במי שמבינה, באיחור נוראי, שלאגור גליונות של "מסע אחר", לגזור מאות קטעי עיתונות עם אתרים לטיול, אבל לעולם לא לצאת מהבית, ולצייר נוף על סמך תמונה - זה בזבוז משווע.

ואולי זו בדיוק הפואנטה.

עד היום, חתונות היו בעיקר ארוע של העבודה. אותו גרעין קשה בכל ארוע, כמה שירים קבועים עם מ?ני?ירו?ת וריטואלים קבועים. אותו איש שמשקה אותי ואני אותו, ואז הוא מנפץ כוס על הרצפה, כאילו בטעות, ואני נקרעת מצחוק עד קושי ממשי שלא להשתין באמצע הרחבה. תחושת משפחתיות וקירבה שרק אלכוהול והוויי יכולים לייצר.

אני זוכרת חתונת-עבודה אחת לפני כשנה וחצי, ממש אחרי שהבנתי שקר?ב היום בו אתפטר ואעזוב. עמדתי לרגע בצד הרחבה עם כוס מים וחיוך שיכור, יחפה, מנסה לתפוס נשימה. ופתאום המחשבה שיום אחד אני אצטרך לוותר גם על כל זה לפתה לי את הסרעפת. ניערתי את התלתלים וחזרתי לרקוד. זה היה עדיין בלתי נתפס, בוודאי כשמעמידים את זה אל מול חוויות כל כך חיות.


והנה היום, חודשיים וקצת אחרי המעבר למרכז, ואני בחתונה של ידידה שלו. וזו פעם ראשונה ש-

זו פעם ראשונה שאנחנו רוקדים יחד מאז אותו ערב במועדון שבו הלשונות שלנו מצאו אחת את השניה. הזיכרון הזה גורם לי מדי פעם לקרב אותו וללחוש לו דברי אהבה באוזן. כמה מזל היה לי שהוא ראה משהו מבעד לאדי האלכוהול, אחרת יש סיכוי לא מבוטל שהוא היה מתיישב בתודעה השתויה שלי כעוד נשיקת-דאנג'ן ותו לא.

זו פעם ראשונה שאני בחתונה מאז ההתפטרות שלי, לפני חצי שנה. ו(באופן מפתיע)היה לי כיף וטוב, עד שבא לי לצרוח. אפילו עכשיו, כשרק אדים אחרונים של אלכוהול נשארו לי בגולגולת.
בהתחלה זה היה מוזר נורא - לשמוע שיר שבו ליאת תמיד עשתה ככה עם הראש, וליאת בכלל לא שם. ואחר כך את השיר ההוא שבו אני ואילנה תמיד חיככנו ציצים זו בזו, להבליט אותם קדימה ולחשוב עליה, אבל חוץ מהאויר וכמה זוגות עיניים שום דבר לא פוגש אותם. ואז כוס נשברת ואני פורצת בצחוק כאילו זה כפיר ששוב ניסה לצלוף אותה אל השולחן ממרחק של שני מטר.

אבל אז, מתישהו אחרי הב?ו?ש-סאוור השני (או אולי הצ'ייסר שדפקתי על הרחבה אחר כך), אני מאבדת קצת את העכבות שלי ומתחברת לזה. החצאית, המגפיים והחזיה האלו, שאני מרגישה בהם כל כך סקסית, תורמים את שלהם, ואני רוקדת. אני, שבדרך כלל מתקשה לרקוד בכל ארוע שהוא לא חתונה של מקום העבודה הקודם שלי, רוקדת בחתונה של אנשים זרים. יש לזה אפקט מגביר - כל כך כיף לי שאני מצליחה לרקוד, שזה עושה לי חשק לרקוד, וזה עושה לי עוד יותר כיף, והאנרגיות גואות. אבל בצ'ייסר השלישי אני עוצרת מפחד שמא לא אצליח ללכת עד לאוטו, או לזייף פיכחון אל מול האב של הכלה, שבדרך החוצה יפרט לי את מעלותיו של החבר שלי.


יש רגע אחד שבו אני מסתכלת על עצמי, עלינו, ומחייכת עד שזה כמעט נקרע בזויות. משהו במעבר הזה, מלרקוד בחתונה של כלוב הזהב, בחיפה, עם כל כך הרבה מכרים אבל לבד, לחתונה הזרה הזו, נטולת כלוב או מסגרת לראשונה בחיי, בתל אביב, עם האיש הזה שאני כל כך אוהבת, ובלי אף מכר אחר.

בחיי שיש לי ביצים.

ביום האחרון שלנו בvsQrKZcYtqg

אנחנו סוף סוף מורידים הילוך, ומתפנים לצעוד במורד רחוב איס?ת?ק?ל?ל. אחרי המון חנויות תורכיות עם מחירים ישראליים לחלוטין, אנחנו מגיעים למקבץ של ספק חנויות ספק באסטות. המחירים - FOX בסוף עונה, האיכות - שוק הכרמל ומטה. אנחנו לא מתגרים מכלום (טוב, נו, חוץ משניים-שלושה גרביונים מדוגמים. אני נדלקת, הוא מסרב להתלהב, כהרגלו).

אני חושבת שבכל מדינה שביקרתי בה, מאז הלילות שביליתי במד"א, הקפידו להימצא לידי אנשים בכל מיני מצוקות רפואיות.
בפעם הקודמת זו היתה אישה קליפורנית שהיא קטלוג מהלך לניתוחים פלסטיים. היא לא בלעה מי יודע מה את הריזוטו פטריות שלה במסעדת סטייקים משובחת (ואני, כחילונית גמורה, חושבת שזה עונש אלוהי על בחירה שגויה מהתפריט). אחרי שביקשתי רשות לכפכף אותה הכנסתי לה מכות עד שהיא הצליחה להשתעל את העיסה אל חלל הפה. בארץ כבר מזמן הייתי דופקת לה היימליך, אבל בחיי שפחדתי מתביעה. אחרי שיכונעים מאסיביים היא גם הסכימה לרוקן את תוכן פיה (חלילה לא לירוק) אל קרביה של מפית בד לבנה.
כשחזרתי אל השולחן רב המלצרים הודה לי והציע לי בקבוק יין על חשבון הבית. אבל לפני שהספקתי לבקש את תפריט היינות, הבוס שלי דאז הודיע לו שנסתפק בלקבל את היין (המאוד פשוט, יחסית) שכבר הזמנו על חשבון הבית.

הפעם זה היה קצת פחות יוקרתי.
בעודי מנהלת משא ומתן קשוח עם אחד הבאסטיונרים האפרו-תורכיים (בטח נצר לסריסי הסולטן, אם כי לא ברור לי איך זה מתאפשר טכנית), נשמע קול חבטה עמום מאחת הח?נו?-ב?אסטות השכנות. קריאות ה"או?" הבינלאומיות הבהירו שלא מדובר בסטנד של קוקיות לשיער שנפל, אלא באיש. נער מקומי, ליתר דיוק.
אצתי אל תוך המקום, ומשראיתי שההשטתחות לא מחזירה לו את ההכרה, ושאף אחד לא הינהן לחיוב לקריאות ה"אינגליש?" שלי, עברתי לקריאות "אמבולנס". את זה הם הבינו. בעודי מטה את ראשו לאחור וכו' הנחיתי את בן זוגי להראות להם בפנטומימה איך להחזיק לו את הרגליים באויר. כנראה שההצגות של חנוך רוזן הגיעו גם לתורכיה, כי הם הבינו. זה גרם לנער לגלגל עיניים דרך חריצים דקים, אבל לא יותר. ביחד עם הדופק המאוד איטי שלו זה היה נראה לי די מטריד.
החבר'ה החליטו משום מה שהם מוותרים על אמבולנס. אחד מהם הסביר לי באנגלית רצוצה שהנער מרגיש יופי טופי, ושהוא לא רוצה אמבולנס. אני יכולה להישבע שהוא לא הוציא הגה מהפה, אבל אולי זה כי אני לא מבינה תורכית. אחרי כמה נסיונות להסביר לו שכדאי מאוד אמבולנס ויתרתי, ועברתי להסברים לגבי איך להקים אותו (לאט. מאוד לאט).
בסוף ויתרתי והלכנו משם (לא לפני שנטלתי את ידיי בשירותי הבול קליעה הציבוריים המצחינים. לגברת מסן-דייגו לא הייתי צריכה לגעת במצח, אבל גם אם כן, אני בטוחה שהזיעה שלה היתה מריחה כמו יסמין. בטח יש ניתוח כזה, להחלפת בלוטות הזעה בבקבוק של אייר-וויק).
היה לי קצת קשה להירגע מכמה הם חסרי אחריות, והאיש שלי אמר "You can lead a horse to the water, but you can't make it sink". צחקתי קצת והאובסיסיביות שבה ניתחתי את הסימפטומים של הטורקי שכחה מעט. הוא יודע איך לטפל בי.



מאוחר יותר, בשעת בין ערביים, טיפסנו לנו למרפסת של מגדל גאלאטה. אני כדי למות מקור והוא כדי לצלם. האמת הלא צינית היא שקו הרקיע של העיר הזו באותו ערב היה יפה לי אפילו יותר מזה של ניו-יורק. החושך ירד על כל צריחיה לאט לאט, ואיפשר לי להיפרד מהם אחד אחד. אני לא יודעת מה היה יותר קסום - המראה של העיר העתיקה כשמחצית מהשמיים ורודים ויש פיסות אור אחרונות, או המראה של האתרים המרכזיים שלה מוארים בחושך, לא יותר מ-20 דקות לאחר מכן.
אבל קצת לפני שירד החושך, בעוד הוא מצלם ואני תרה אחרי אובייקטים וקומפוזיציות מעניינות בשבילו, נחו עיניי על זה -

12:21 - אבא שלי מתקשר.
בקצת מאמץ אני נזכרת שדיברנו לאחרונה ביום שישי. 5 ימים נהייה מן סוג של ממוצע. מילא. שיחות של 7 דקות זה משהו שאני יכולה לעמוד בו.
אנחנו מסיימים את האייטמים הרגילים, ורגע לפני שאני אומרת "טוב..." הוא מספר לי שהורידו לו נ?גע מהפ??נים ובביופסיה התברר שזו מלנומה, ושחוץ מזה גם הורידו לו נגע מהגב, ושלגביו היה חשד שמדובר בלימפומה, אבל אחרי סדרה של בדיקות, וניתוח שחפר קצת יותר עמוק, נראה שזה לא סרטני, אבל עוד לא ממש יודעים מה זה.
אני מקשיבה, מנסה להבין מה אני מרגישה וכשאני לא מצליחה לגלות שום דבר, אני מתמקדת במה להגיד. אני פוסלת את שאלת ה"למה לא אמרתי לי שום דבר קודם", ושואלת מספר שאלות עד שאני מבינה את המצב לאשורו. מה היה, מה צפוי.
הוא מתחיל להגיד לי שאחותי הקטנה לא יודעת מכלום עדיין, ואז יש לו איזו שיחה ממתינה והוא ממלמל "ביי אליס, ביי" וממהר לנתק. אני לא יודעת למי מאיתנו הוקל יותר שהשיחה הסתיימה.


15:30 - ידיד שלי מתקשר.
חבר ותיק. פעם לפני מאה שנה גם הזדיינו לאיזו תקופה. מאז הוא התחתן, ולפני שבועיים בערך נולדה לו בת. ניסיתי להשיג אותו אתמול כמה פעמים, כדי לשאול איזו שאלה מחשביסטית.
הוא מצטער שלפני שבוע כשהתקשרתי הוא לא יכול היה לדבר. אני שואלת אם הכל בסדר עם התינוקת, כי הקול שלו אז היה נשמע טרוד ולא טוב.
"כן, הכל בסדר איתה. אבל יצאתי מבית חולים עם תינוקת ובלי אשך". אני מכווצת חזק את תעלות הדמע ומנסה לקחת אויר, אבל זה נכנס מקוטע. אני מכירה אותו. הוא שונא השתפכויות סנטימנטליות, אז אני מנסה לשאול רק את מה שצריך כדי להבין, אבל אני אני, ואני אוהבת אותו, ודואגת לו, אז יוצא לי גם "זה בטח היה נורא קשה". הוא מנפנף אותי ואומר שבלילה שהיה מאושפז הוא דווקא ישן מעולה, ואיזה סבבה זה הרדמה כללית, ואנחנו מחליפים זכרונות ממורפיום לוריד, ועושים קולות של מסטולים.
אחר כך אנחנו עוברים לדבר על שתל הסיליקון ששמו לו במקום ביצה, ואני מנסה להיזכר איך האשכים שלו נראים ולא מצליחה.
אני מגששת בעדינות מה הלאה, והוא מספר שיש לפניו עוד סדרה של הקרנות. אני מזכירה לו שאני מובטלת משועממת, ושהוא בעצם יעשה לי טובה אם ייתן לי להצטרף אליו לטיפולים. "נחשוב עליך".
עוד קצת catching up ואנחנו קובעים טנטטיבית לשבוע הבא.


בתוך 3 שעות שני אלה.
מצא את ההבדלים.
FUCK.

השעה שאני הכי אוהבת בשבוע, היא השעה שמתחילה כשאני מתיישבת לאכול ארוחת צהריים קלה מול פרק בסידרת הטלויזיה התורנית שלי, ומסתיימת כשאני מניחה את איבר?י על המיטה באנחות קולניות, ופוצחת בשנ"צ שישי המסורתי.

נכנסתי הביתה אתמול ב-3 וחצי, עמוסת שקיות מהסופר, מתה להשתין, מורעבת ועייפה. תוך 12 דקות סיימתי להכין את האוכל, במקביל לפריקת הקניות, במקביל להשת?נה, ואז השעה שלי התחילה.
בעלי שמיעה מחודדת היו ודאי יכולים להבחין בקול היר?פו?ת השרירים כשהתיישבתי ושמתי את הביס הראשון של החביתה בפה.

ופתאום נתתי את דעתי על כך שממש לא היתה סיבה לכל הלחץ הזה. שאת הקניות היה אפשר לעשות קודם, אם רק הייתי מקצרת במעט את זמן הקוצי-פוצי של אחרי ההתעוררות, או קמה קצת קודם.
אבל אולי בלי הלחץ של לפני - זה פשוט לא זה. אולי כמו בהרפייה, כשמכווצים חזק שריר מסוים כדי להרפות אותו לאחר מכן, אני צריכה את האינטנסיביות של סידורי השישי כדי להרגיש טוב יותר את הרוגע מתפשט בי אחר כך.

~

"נווה צדק - מקום של בשר" http://food.walla.co.il/?w=//1179436
כראוי לזוג קרניבורים, אצנו רצנו לבדוק את המקום.
זה בדיוק כמו שכתוב שם. אין הפלצות, והבשר, הו הבשר.

הקרפצ'יו (42 ש"ח) היה מהטובים שאכלתי. בדרך כלל כשאין בלסמי אני מבקשת, אבל הפעם לא רציתי דבר שיעיב על הטעם של הבשר.
האנטריקוט (100 ש"ח ל-300 גר') היה עילוי. "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם" נכתב בכלל כשיר הלל נבואי למה שנח לי בצלחת.
התוספות הן בדיוק כמו שמצוין בכתבה, אך הובטח לי שהם מתכוונים להכניס גם סלט כתוספת אלטרנטיבית למי שלא מוצא סתירה בין אכילת סטייק והימנעות ממטוגנים/שמנת.
הקפה היה מצוין. את הקינוחים לא ניסינו.

מאחר והם בתקופת הרצה, קיבלנו 15% הנחה על כל החשבון (המחירים לעיל הם לפני הנחה), והשף יצא אלינו לשאול איך אנחנו נהנים, ולדסקס את הבעיות האקוסטיות.

אה, והמקום נקי לחלוטין מעישון, כמדיניות. לא בר ולא נעליים (ויסלחו לי חובבי הנעליים, זה לא אישי נגדכם). עונג צרוף לחזור הביתה מבילוי ולא להצטרך לחפוף את השיער.

~

והרי עדכון. סגור שם הערב, מסתבר (ותודה למודיע). כך שמי שתיכננו אנטריקוט לפני ההאמפרי, סורי, אבל זה לא יהיה האנטריקוט הספציפי הזה.
להתראות בשמחות.