תהיות ופעיות

עד היום, חתונות היו בעיקר ארוע של העבודה. אותו גרעין קשה בכל ארוע, כמה שירים קבועים עם מ?ני?ירו?ת וריטואלים קבועים. אותו איש שמשקה אותי ואני אותו, ואז הוא מנפץ כוס על הרצפה, כאילו בטעות, ואני נקרעת מצחוק עד קושי ממשי שלא להשתין באמצע הרחבה. תחושת משפחתיות וקירבה שרק אלכוהול והוויי יכולים לייצר.

אני זוכרת חתונת-עבודה אחת לפני כשנה וחצי, ממש אחרי שהבנתי שקר?ב היום בו אתפטר ואעזוב. עמדתי לרגע בצד הרחבה עם כוס מים וחיוך שיכור, יחפה, מנסה לתפוס נשימה. ופתאום המחשבה שיום אחד אני אצטרך לוותר גם על כל זה לפתה לי את הסרעפת. ניערתי את התלתלים וחזרתי לרקוד. זה היה עדיין בלתי נתפס, בוודאי כשמעמידים את זה אל מול חוויות כל כך חיות.


והנה היום, חודשיים וקצת אחרי המעבר למרכז, ואני בחתונה של ידידה שלו. וזו פעם ראשונה ש-

זו פעם ראשונה שאנחנו רוקדים יחד מאז אותו ערב במועדון שבו הלשונות שלנו מצאו אחת את השניה. הזיכרון הזה גורם לי מדי פעם לקרב אותו וללחוש לו דברי אהבה באוזן. כמה מזל היה לי שהוא ראה משהו מבעד לאדי האלכוהול, אחרת יש סיכוי לא מבוטל שהוא היה מתיישב בתודעה השתויה שלי כעוד נשיקת-דאנג'ן ותו לא.

זו פעם ראשונה שאני בחתונה מאז ההתפטרות שלי, לפני חצי שנה. ו(באופן מפתיע)היה לי כיף וטוב, עד שבא לי לצרוח. אפילו עכשיו, כשרק אדים אחרונים של אלכוהול נשארו לי בגולגולת.
בהתחלה זה היה מוזר נורא - לשמוע שיר שבו ליאת תמיד עשתה ככה עם הראש, וליאת בכלל לא שם. ואחר כך את השיר ההוא שבו אני ואילנה תמיד חיככנו ציצים זו בזו, להבליט אותם קדימה ולחשוב עליה, אבל חוץ מהאויר וכמה זוגות עיניים שום דבר לא פוגש אותם. ואז כוס נשברת ואני פורצת בצחוק כאילו זה כפיר ששוב ניסה לצלוף אותה אל השולחן ממרחק של שני מטר.

אבל אז, מתישהו אחרי הב?ו?ש-סאוור השני (או אולי הצ'ייסר שדפקתי על הרחבה אחר כך), אני מאבדת קצת את העכבות שלי ומתחברת לזה. החצאית, המגפיים והחזיה האלו, שאני מרגישה בהם כל כך סקסית, תורמים את שלהם, ואני רוקדת. אני, שבדרך כלל מתקשה לרקוד בכל ארוע שהוא לא חתונה של מקום העבודה הקודם שלי, רוקדת בחתונה של אנשים זרים. יש לזה אפקט מגביר - כל כך כיף לי שאני מצליחה לרקוד, שזה עושה לי חשק לרקוד, וזה עושה לי עוד יותר כיף, והאנרגיות גואות. אבל בצ'ייסר השלישי אני עוצרת מפחד שמא לא אצליח ללכת עד לאוטו, או לזייף פיכחון אל מול האב של הכלה, שבדרך החוצה יפרט לי את מעלותיו של החבר שלי.


יש רגע אחד שבו אני מסתכלת על עצמי, עלינו, ומחייכת עד שזה כמעט נקרע בזויות. משהו במעבר הזה, מלרקוד בחתונה של כלוב הזהב, בחיפה, עם כל כך הרבה מכרים אבל לבד, לחתונה הזרה הזו, נטולת כלוב או מסגרת לראשונה בחיי, בתל אביב, עם האיש הזה שאני כל כך אוהבת, ובלי אף מכר אחר.

בחיי שיש לי ביצים.