הדבר הראשון שעוטף אותי כשנפתחה הדלת הוא ריח האבק, כבד וצפוף ונצמד לפ??נים הנחיריים. אחר כך בבית, במקלחת, אני אתפתה לשאוף מים דרך האף, ואסתפק בתחיבת אצבע רטובה עמוק לתוך כל נחיר.
סלון
בכל מקום יש ציורים. בצבעי מים, בפסטל. על ניירות שנתלשו מבלוקים, מוצמדים באטב כביסה לחתיכות דיקט, מודבקים למסגרת מקרטון ביצוע, או תלושים לחלוטין. בעיקר ציורי נוף.
ערימות של עיתונים על הרצפה, עד שכמעט ואין איפה לדרוך. החדשות: יגאל עמיר ברח מבית הסוהר, בנאי נפטר, מלחמה בצפון, שרון לא מרגיש טוב. גיליונות שלמים של "מעריב" ושל הג'רוזלם פוסט משנת 2004 ואילך, ירחוני עיצוב משנות ה-90', עשרות לוחות שנה של ציורים ופרחים ונוף. הפיתוי לערום את הכל לשקיות זבל ולזרוק הוא אדיר, אבל אז אני מבחינה בציורים שלה מבצבצים בין דפי העיתון, וזה משנה את התוכנית למעבר איטי על כל ה-5 מטר גובה של עיתונים שנאספו מרחבי הדירה. אחד אחד. בין הגיליונות אפשר למצוא גם גזירי עיתונים. רובם נועדו כנראה להיות השראה לציור, ליתר אולי היתה משמעות אחרת, אבל אין את מי לשאול.
בתוך כל המסה, יש מספר קטעים שמדברים על אומנים ש"התגלו" לאחר מותם, ועל כך שיצירת אומנות מבטיחה שהיוצר שלה ייזכר. ואני לא יכולה שלא להתעצב מהמחשבה על הקשישה הזו, שאין לה ילדים, מחפשת משהו שיהפוך את הקיום שלה לקצת פחות זמני ונכחד. אולי הציור לא היה רק תחביב, אלא גם דרך לבנות לעצמה מצבה.
הריהוט לא השתנה ב-30 השנה האחרונות לפחות. אותו ריפוד מהוהה, מרוט ומיושן על הספות. אותן מפיות סרוגות במסגרה אחת. מלכודות אבק אני קוראת להן.
תחתית המזנון שבסלון מאיימת להתנתק ממקומה, וכפעולת מנע והצלה, כלי הפורצלן מועברים לשולחן יציב. יש במזנון גם ערימות של מפיות נייר דמויות תחרה, קיסמי פלסטיק עם 2 שיניים וידית מעוטרת, כלים חד פעמיים דמויי קריסטל והמון נרות חנוכה. כל הפריטים סגורים באריזה שמעולם לא נפתחה. חבילות "שיהיה" אם יבואו אורחים.
אני עוברת על כלי ההגשה שבמזנון. חלקם כל כך כעורים, שאני תוהה אם יש להם ערך סנטימנטלי. אבל אין את מי לשאול, וערך סנטימנטלי הוא הרי חסר ערך אם אתה לא יודע מה הסנטימנט. מחירה של העריריות. זה גורם לי לחשוב על כל מיני כלים שאמא שלי שומרת - על כמה מהם אני יודעת לספר את הסיפור?
בכל קערה שמונחת לנוי יש פוטפורי עטוי אבק או פרחים מלאכותיים, ויש הרבה מאוד כאלו. מרוב נוי אין פיסת עץ חשופה, וזה מרגיש חנוק וכבד וזקן כל כך.
זרקתי עשרות מיכלי פלסטיק, כאלו שמשמשים למדידת תרופות נוזליות, מלאים בסיכות תפירה, גומיות חומות פשוטות, עפרונות שהתקצרו מרוב שימוש וחידוד ואטבי נייר, עטורים בתלתלי אבק.
חדר שינה
אני מפשפשת לאישה שמעולם לא פגשתי במגירת התחתונים ומחפשת תכשיטים בעלי ערך. אני מעבירה לשקית את מירב הפרפומריה שלה, כולל בושם שהשתמשתי בו בגיל 16. אני מתיזה אותו הרחק ממני וריחו המתקתק נדבק לאוויר שעומד בחדר.
בין החפצים מתגלות קופסאות פלסטיק שקופות, אלו שקונים בהן זיתים בשוק, והן מלאות במטבעות כסף - פרוטות, לירות, שקלים ואגורות ישנים, 1, 5 ו-10 אגורות חדשות. מעניין איך יגיבו קבצני תל אביב אם יניחו להם קילו וחצי של 5 אגורות בכובע. אני מתחלחלת מהמחשבה שהאספנות הזו של פרוטות היא גנטית.
שתי מיטות היחיד שבחדר השינה עמוסות בספרים ובעיתונים. על אחת מהן, הספרים מגיעים רק עד לקו האמצע האורכי. במחצית המיטה האחרת היא י?שנה עד שחומרת המצב התגלתה.
בארון מתגלה זוג כפפות בצבע בורדו שמגיעות עד לאמצע האמה. פריט לבוש נחמד למסיבות. אני נרתעת מלמדוד אותן, ומצליחה לעשות זאת רק אחרי שאני מזכירה לעצמי שהיא לא מתה, אז זה לא נורא קריפי.
חדר עבודה
ערבוביה של עיתונים, ספרים וציוד אומנות. באחד מימי המבצע מצטרפת אלי חברה שיודעת להבחין בין בר?ארה לאיכות. כמויות הציוד שהיא מוציאה מהחדר הזה יספיקו לה להרבה שנים. בפעם אחרת אני אמיין את העיתונים שעל הרצפה ואשמח שלא התפתיתי לדרוך עליהם. בין הגיליונות אמצא עוד כמה קופסאות של צבעי מים, פסטלים ואקריליק בשפופרות.
אמבטיה
בתוך האמבטיה יש סבון כביסה מוצק וגיגית עם גרבי ניילון, ומעליה מתלה ועליו מגבות שכבר מזמן התייבשו. מאחורי הדלת חלוק רחצה וכובע אמבטיה שהחומר שלו התעייף ונקרע. מארון הכביסה אני חופרת תערובת של חומרי כביסה ושל כביסה מלוכלכת. היא כנראה כבר היתה מבולבלת.
מטבח
חצי מתכולת המטבח היא צנצנות ריקות. כמות שהיא תוצר של אספנות כפייתית של הרבה שנים. את החצי השני הקהילה הסודנית ש??מחה לקבל. במרפסת הצמודה אני ממלאת 3 שקיות זבל ענקיות בבקבוקי פלסטיק ריקים.
על השולחן הקטן, אני מוצאת מכסה של צנצנת ריבה ועליו מזלג חד פעמי מקופל של "מנה חמה", גומייה, אטב משרדי ונעץ. מאחורי המכסה, נשען כנגד מערום של 3 קופסאות פח ריקות של עוגיות דניות, אני מוצאת פתק עם השם המלא שלה והכתובת.
היא כנראה הבינה שהיא מאבדת את עצמה.
אבל היא לא אמרה לאף אחד.
זה התגלה במקרה.
~
הפוסט הזה שוכב כאן בטיוטה למעלה מחודשיים. לא פירסמתי אותו כי הוא הרגיש לי חסר פואנטה.
אחרי הביקור האחרון אצלה בבית חזרתי עם תחושה כזו בדיוק. של בזבוז וחוסר תוחלת. של כיליון שלא נשאר אחריו דבר. של הבהלה האוחזת במי שמבינה, באיחור נוראי, שלאגור גליונות של "מסע אחר", לגזור מאות קטעי עיתונות עם אתרים לטיול, אבל לעולם לא לצאת מהבית, ולצייר נוף על סמך תמונה - זה בזבוז משווע.
ואולי זו בדיוק הפואנטה.
לפני 16 שנים. 2 בפברואר 2008 בשעה 19:46
