לפני 16 שנים. 15 בדצמבר 2007 בשעה 22:00
ביום האחרון שלנו בvsQrKZcYtqg
אני חושבת שבכל מדינה שביקרתי בה, מאז הלילות שביליתי במד"א, הקפידו להימצא לידי אנשים בכל מיני מצוקות רפואיות.
בפעם הקודמת זו היתה אישה קליפורנית שהיא קטלוג מהלך לניתוחים פלסטיים. היא לא בלעה מי יודע מה את הריזוטו פטריות שלה במסעדת סטייקים משובחת (ואני, כחילונית גמורה, חושבת שזה עונש אלוהי על בחירה שגויה מהתפריט). אחרי שביקשתי רשות לכפכף אותה הכנסתי לה מכות עד שהיא הצליחה להשתעל את העיסה אל חלל הפה. בארץ כבר מזמן הייתי דופקת לה היימליך, אבל בחיי שפחדתי מתביעה. אחרי שיכונעים מאסיביים היא גם הסכימה לרוקן את תוכן פיה (חלילה לא לירוק) אל קרביה של מפית בד לבנה.
כשחזרתי אל השולחן רב המלצרים הודה לי והציע לי בקבוק יין על חשבון הבית. אבל לפני שהספקתי לבקש את תפריט היינות, הבוס שלי דאז הודיע לו שנסתפק בלקבל את היין (המאוד פשוט, יחסית) שכבר הזמנו על חשבון הבית.
הפעם זה היה קצת פחות יוקרתי.
בעודי מנהלת משא ומתן קשוח עם אחד הבאסטיונרים האפרו-תורכיים (בטח נצר לסריסי הסולטן, אם כי לא ברור לי איך זה מתאפשר טכנית), נשמע קול חבטה עמום מאחת הח?נו?-ב?אסטות השכנות. קריאות ה"או?" הבינלאומיות הבהירו שלא מדובר בסטנד של קוקיות לשיער שנפל, אלא באיש. נער מקומי, ליתר דיוק.
אצתי אל תוך המקום, ומשראיתי שההשטתחות לא מחזירה לו את ההכרה, ושאף אחד לא הינהן לחיוב לקריאות ה"אינגליש?" שלי, עברתי לקריאות "אמבולנס". את זה הם הבינו. בעודי מטה את ראשו לאחור וכו' הנחיתי את בן זוגי להראות להם בפנטומימה איך להחזיק לו את הרגליים באויר. כנראה שההצגות של חנוך רוזן הגיעו גם לתורכיה, כי הם הבינו. זה גרם לנער לגלגל עיניים דרך חריצים דקים, אבל לא יותר. ביחד עם הדופק המאוד איטי שלו זה היה נראה לי די מטריד.
החבר'ה החליטו משום מה שהם מוותרים על אמבולנס. אחד מהם הסביר לי באנגלית רצוצה שהנער מרגיש יופי טופי, ושהוא לא רוצה אמבולנס. אני יכולה להישבע שהוא לא הוציא הגה מהפה, אבל אולי זה כי אני לא מבינה תורכית. אחרי כמה נסיונות להסביר לו שכדאי מאוד אמבולנס ויתרתי, ועברתי להסברים לגבי איך להקים אותו (לאט. מאוד לאט).
בסוף ויתרתי והלכנו משם (לא לפני שנטלתי את ידיי בשירותי הבול קליעה הציבוריים המצחינים. לגברת מסן-דייגו לא הייתי צריכה לגעת במצח, אבל גם אם כן, אני בטוחה שהזיעה שלה היתה מריחה כמו יסמין. בטח יש ניתוח כזה, להחלפת בלוטות הזעה בבקבוק של אייר-וויק).
היה לי קצת קשה להירגע מכמה הם חסרי אחריות, והאיש שלי אמר "You can lead a horse to the water, but you can't make it sink". צחקתי קצת והאובסיסיביות שבה ניתחתי את הסימפטומים של הטורקי שכחה מעט. הוא יודע איך לטפל בי.
מאוחר יותר, בשעת בין ערביים, טיפסנו לנו למרפסת של מגדל גאלאטה. אני כדי למות מקור והוא כדי לצלם. האמת הלא צינית היא שקו הרקיע של העיר הזו באותו ערב היה יפה לי אפילו יותר מזה של ניו-יורק. החושך ירד על כל צריחיה לאט לאט, ואיפשר לי להיפרד מהם אחד אחד. אני לא יודעת מה היה יותר קסום - המראה של העיר העתיקה כשמחצית מהשמיים ורודים ויש פיסות אור אחרונות, או המראה של האתרים המרכזיים שלה מוארים בחושך, לא יותר מ-20 דקות לאחר מכן.
אבל קצת לפני שירד החושך, בעוד הוא מצלם ואני תרה אחרי אובייקטים וקומפוזיציות מעניינות בשבילו, נחו עיניי על זה -
