תהיות ופעיות

12:21 - אבא שלי מתקשר.
בקצת מאמץ אני נזכרת שדיברנו לאחרונה ביום שישי. 5 ימים נהייה מן סוג של ממוצע. מילא. שיחות של 7 דקות זה משהו שאני יכולה לעמוד בו.
אנחנו מסיימים את האייטמים הרגילים, ורגע לפני שאני אומרת "טוב..." הוא מספר לי שהורידו לו נ?גע מהפ??נים ובביופסיה התברר שזו מלנומה, ושחוץ מזה גם הורידו לו נגע מהגב, ושלגביו היה חשד שמדובר בלימפומה, אבל אחרי סדרה של בדיקות, וניתוח שחפר קצת יותר עמוק, נראה שזה לא סרטני, אבל עוד לא ממש יודעים מה זה.
אני מקשיבה, מנסה להבין מה אני מרגישה וכשאני לא מצליחה לגלות שום דבר, אני מתמקדת במה להגיד. אני פוסלת את שאלת ה"למה לא אמרתי לי שום דבר קודם", ושואלת מספר שאלות עד שאני מבינה את המצב לאשורו. מה היה, מה צפוי.
הוא מתחיל להגיד לי שאחותי הקטנה לא יודעת מכלום עדיין, ואז יש לו איזו שיחה ממתינה והוא ממלמל "ביי אליס, ביי" וממהר לנתק. אני לא יודעת למי מאיתנו הוקל יותר שהשיחה הסתיימה.


15:30 - ידיד שלי מתקשר.
חבר ותיק. פעם לפני מאה שנה גם הזדיינו לאיזו תקופה. מאז הוא התחתן, ולפני שבועיים בערך נולדה לו בת. ניסיתי להשיג אותו אתמול כמה פעמים, כדי לשאול איזו שאלה מחשביסטית.
הוא מצטער שלפני שבוע כשהתקשרתי הוא לא יכול היה לדבר. אני שואלת אם הכל בסדר עם התינוקת, כי הקול שלו אז היה נשמע טרוד ולא טוב.
"כן, הכל בסדר איתה. אבל יצאתי מבית חולים עם תינוקת ובלי אשך". אני מכווצת חזק את תעלות הדמע ומנסה לקחת אויר, אבל זה נכנס מקוטע. אני מכירה אותו. הוא שונא השתפכויות סנטימנטליות, אז אני מנסה לשאול רק את מה שצריך כדי להבין, אבל אני אני, ואני אוהבת אותו, ודואגת לו, אז יוצא לי גם "זה בטח היה נורא קשה". הוא מנפנף אותי ואומר שבלילה שהיה מאושפז הוא דווקא ישן מעולה, ואיזה סבבה זה הרדמה כללית, ואנחנו מחליפים זכרונות ממורפיום לוריד, ועושים קולות של מסטולים.
אחר כך אנחנו עוברים לדבר על שתל הסיליקון ששמו לו במקום ביצה, ואני מנסה להיזכר איך האשכים שלו נראים ולא מצליחה.
אני מגששת בעדינות מה הלאה, והוא מספר שיש לפניו עוד סדרה של הקרנות. אני מזכירה לו שאני מובטלת משועממת, ושהוא בעצם יעשה לי טובה אם ייתן לי להצטרף אליו לטיפולים. "נחשוב עליך".
עוד קצת catching up ואנחנו קובעים טנטטיבית לשבוע הבא.


בתוך 3 שעות שני אלה.
מצא את ההבדלים.
FUCK.