תהיות ופעיות

אין על "הארץ". הגליונות הענקיים האלו, שיכולים להסתיר מאחוריהם גם את רפי גינת, לגרום לפיסות הבשר הרופסות שתחת הזרועות שלי לרעוד ממאמץ? סוף סוף הבנתי את הרציונאל. אין יותר טוב מזה לאריזת ואזות. אין!

~

היום, 90 יום אחרי השחרור, סוף סוף זכיתי בפנקס מובטל. אחרי שכרמלה הזינה את פר?טיי למחשב היא ביקשה ממני ללכת אחריה, ובדרך הלבישה כפפת ניילון על כף ידה הימנית.
התקדמו בשירות התעסוקה. במקום תור של מובטלים מיוזעים (המזגן שם עושה פווו פושר מינוס) יש אוטומט שרושם התייצבות על סמך טביעת אצבע. מעניין כמה פקידים בשרות התעסוקה עזבו את עבודתם לטובת הנחת אצבע שבועית.
מסתבר שגם כרמלה OCD. הכפפה? "שאני אגע איפה שכולם שמו את האצבע שלהם, שרק אלוהים יודע איפה היתה קודם?!"

~

לרשימת הדברים שאתגעגע אליהם בחיפה מתווספת הנסיעה ברכבת.
אני עולה על רכבת קומותיים חדישה. ה-MP3 כבר באוזן. אני מאתרת רביעייה פנויה ופורסת את הפיקניק. לא הספקתי לאכול בין האנשים שבאו לראות את הדירה ואני מורעבת.
אני מסיימת לבלוס, שולפת את דף זמני הרכבות, וכותבת את הפוסט הזה ברווחים (כן, כן, על נייר!).
בחוץ חושך. רק אורות ערים מנצנצים מדי פעם. ושקט. שקט מבורך. ואף אחד שצריך להסביר אליו פנים. הקומבינציה עם הטלטולים העדינים נפלאה.
הנסיעה רצופה. העצירה הראשונה תהיה תחנה אחת לפני תחנת היעד שלי. בדיוק בזמן כדי לארוז בנחת את החפצים שלי, ולרדת לכיוון הדלת.
הנה, תיכף תיכף הרכבת תעצר בחריקה, אני אלחץ על הכפתור הירוק, אצא מבעד לדלתות בפרץ אנרגיה שכרגע אני מתקשה להאמין שקיימת בי. אאיץ את צעדי בידיעה שעוד רגע אתה תהיה שם ותאסוף אותי אל תוך החיבוק שלך. ואז, אז אני אוכל באמת למצוא מנוחה.
התגעגעתי.

אחרי סשן החשמל אני פונה לואדי ניסנאס. זו נהייתה מן מסורת מאז שפרצה הדלקת בעצב. לפחות פעם בשבוע אחרי הפיזיותרפיה אני קופצת לשם. מסניפה עוד ועוד מהנועם שהמקום הזה נוסך בי. רגע לפני שאני נוטשת את העיר הזו.

כשהאישה של הירקן פונה אלי ב"יא חביבתי", אני יודעת שהיום יובילו אותי למאחורי הקלעים ויתנו לי לבחור מן המלפפונים הפריכים שעכשיו הגיעו.

בחנות התבלינים אני קונה עגבניות מיובשות לסלט הפסטה המסורתי של יום כיפור. הם משפצים ומאובק שם, ואני הרי עוברת דירה תיכף ולא כדאי לאגור. אז אני מתאפקת חזק לא לקנות שום דבר מהשקים המתפקעים. רק קצת פיסטוקים קלופים. וצנוברים. וזהו. בחיי.

צועדת לכיוון השוק, אני עוברת על פני הפלאפלים היריבים. הרוח גורמת לכך שהניחוחות מגיעים אלי רק אחרי שאני פונה לסימטה, וכך אני מצליחה להתאפק מלהיכנס (למישל, תמיד למישל), ולטבוע בפיתה שלהם. אני ממירה את ריח הפלאפל בהסנפה של קפה טחון טרי, שהוא הסיבה שאני תמיד בוחרת בסימטה הזו על פני השתיים האפשריות האחרות.

נכנסת לפינה של נדימה, ומברכת אותה לשלום. היא אומרת שלום רפ?ה, ואחרי חצי דקה כשהיא מרימה את העיניים, אני מקבלת את החיוך, ה"מה שלומך" ו"איך הבריאות". אנחנו ממשיכות בתסריט הרגיל -
"אז מה יש היום"
"תסתכלי"
אני מרימה את המכסים אחד אחד, וכשאני מגיעה לרביעי אני מתחייכת. יש מלוחייה. העונה של המלוחייה קצרה קצרה, והמלוחייה של נדימה היא עילוי, ולא תמיד יש. זה משמח כל כך. מתיישבת ליד שולחן הפורמייקה שקרוב לדלפק, ומתחילה מהירקות הטריים המתפצפצים שחתוכים בצלוחית שמולי, עד שהצלחת עם המלוחייה ויתר הדברים הטובים מגיעה לשולחן.

בביס הרביעי מגיע נחיל של אנשים ופושט על 3 שולחנות הפורמייקה האחרים. טיילנים כאלו. מורה הדרך שלהם מתעניין מאיפה הם בארץ, וכשכמה עונים "ירושלמיים", הוא אומר "גרתי בירושלים כמה שנים, אבל אף פעם לא הייתי ירושלמי". אני חושבת לעצמי שרוב החיפאים מתיחסים לחיפאיות באותה רצינות, אבל אני מרגישה כל כך חיפאית באותו רגע.

השולחן שמאחורי מתפנה, והנחיל פושט עליו. אחת מהן, שכנראה מפריעות לה הצלחות המשומשות של מי שעזב מעבירה אותן לשולחן שלי. אני פוערת עיניים תמהות ותולה אותן בה, אבל היא לא שמה לב. כמה מהחברים שלה דווקא כן, ומתכווצים קצת. כשהיא מסיימת אני אומרת לה "אז אני מבינה שלך זה מפריע אבל לי כנראה לא". והיא מגמגמת קצת, ומשיבה שפשוט לא היה לה איפה לשים את זה. "צורה לך" אני אומרת לה. היא בסדר. הם כולם בסדרים כאלו. והמשפט הקטן הזה שלי מספיק, והיא מתעשתת ומתנצלת ומובילה את הצלחות עד לנדימה.

כשהם מתחילים להזמין אני אצה לנדימה ומבקשת מלוחייה לקחת בקופסה, לפני שגומרים לי אותה. "אלה לא יקחו מלוחייה. מה הם מבינים".

עוצרת אצל הקצב, כי פשוט אי אפשר אחרת. או שהוא כל כך עסוק עם כל החג הזה שלנו, או שאולי השנה המתוקה שלנו הדביקה אותו, כי הוא היה דביק ומתוקי איתי, ולא השחיז עלי את לשונו כהרגלנו בקודש. כבר 7 שנים הוא מפטם אותי, האחמד הזה.

בדרך הביתה אני מנחמת את עצמי בכך שחיפה מרוחקת רק שעת נסיעה אחת מביתי העתידי, ופעם בחודש אפשר לנסוע לעשות קניות בשבת, בשביל להשקיט את הכמיהה.


אחר כך אני מראה את הדירה שלי לאיש אחד, ששם לב לפרטים, וכואבת כל פרט כזה, שחשבתי עליו והשקעתי בו. כואבת את הקביעות והשייכות שאני נוטשת, נהיית מודעת לארעיות שאני עוברת אליה. ארעיות זמנית.

הדירה ההיא (ומה שיותר חשוב – בעליה?) ואני לא נתאחד. הסשן ההוא היה צריך להיגמר במילת בטחון כמה ימים מוקדם יותר, אבל נכשלתי בלשמור על עצמי. למזלי, לא נרשמו נזקים פרמננטיים. "בסך הכל" 10 ימים שבהם היה לי רע מהסיפור הזה. הסתובבתי עם קשרים בגרון ובבטן, במתח נוראי, וכל הזמן בתחושה שלא שמים עלי damn.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שיחת הסיום איתם זה לחכות לבכי. בזמן החיכיון קלטתי שתוכנית שהייתי אמורה לפספס בגלל המעבר נהייתה אפשרית לאור הביטול, ומיד סימסתי לאנשים הרלוונטיים, מבסוטה בעליל. אחרי עוד 2 דקות של יובש החלטתי שעד שהבכי יגיע אני אנצל את הזמן. בכמה טלפונים ביטלתי את כל ההפקה של יום המעבר, קבעתי לי מסאג', התרעננתי על מצב הדירות באינטרנט, הזזתי תוכנית מפה לשם,והתחלתי לארוז תיק כדי לרדת דרומה. הקמבצי"ת שבי חזרה. הרגשתי חיה ומלאת אנרגיה.

אבל הבכי לא הגיע. למעשה, מלבד התעצבות קלה שנמשכה מספר דקות, לא נרשמו תנודות ססמוגרפיות משמעותיות. זה די מדהים. איש יקר אחד אמר לי שהוא חשש שזה יתפוצץ, והכין כבר תוכנית פעולה למקרה כזה. הוא לא הגזים.
באופן שלחלוטין לא תואם את איך שדמיינתי שאהיה, ביממה שאחרי הפיצוץ ראיתי כמעט רק את החלקים המלאים של הכוס. של סרוויס שלם, האמת.
- הדירה בהחלט נהדרת, אבל עם בעלי הבית האלו עדיף לא להתחתן.
- כל תפירת יום ההובלה היתה חזרה גנרלית. בפעם הבאה זה ילך בקלות ומהר.
- לא תהיה לי שום בעיה למצוא דיירים לדירה שלי. דבר אחד פחות לדאוג בגללו.

חצי שעה לפני שאני עולה על כביש החוף בכיוון דרום, אני מקבלת הודעה אדומה מ-TopKnot (להלן – יקיר הבלוג), ובה טלפון של חברים של חברים, שמחפשים דייר לדירה שלהם, בזמן שהם הולכים לקרוע את העולם בטיול ארוך מאוד. זה נשמע טוב. אני מרימה להם טלפון וזה נשמע עוד יותר טוב. אני נוסעת למרכז וקופצת אליהם בערב, וזה כבר נראה נהדר. אמנם זה לא פתרון של קבע (יש דבר כזה בכלל?) ורוב הסיכויים שבעוד פחות משנה אצטרך לעבור דירה שוב. אמנם יש קצת עבודה על הדירה שארצה לעשות לפני הכניסה. אמנם הכניסה היא רק בתחילת אוקטובר. אבל היא מתאימה במפרט, מתאימה במיקום, בעלי הבית נפלאים, והמחיר, הו המחיר. חצי מהדירה ההיא. חצי!

הערב חתמתי.
עכשיו כבר אפשר לברך.

אתמול אחרי הטלפון המייאש והמרגיז מבעל הבית המיועד כל מה שהתחשק לי זה לבכות. לבכות בקולי קולות. עם נזלת ואגרופים שמתנפצים על המזרון הרך. אבל התביישתי. ובכלל לא בטוח שהתביישתי ממך?. אני מניחה שגם אם היה מובטח לי שאף אחד לא שומע / רואה / יודע, הייתי מתביישת. מעצמי. אז במקום זה קברתי את הראש בכתף-פינת-צוואר שלך, דמעתי קצת והוצאתי כמה או?פים. ואתה ליטפת ועטפת, ואמרת "אני מבין אותך". וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. קודם את זה, אחר כך או?פ?ני תגובה / פעולה. רגע להתפרק קצת, לנוח במקום בטוח, עד שייכנס מספיק חמצן ויהיה כוח לצלול שוב.


izis כתבה לי היום http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=104714&blog_id=27424 שתגובות אמפטיות מפתיעות אותה. לרגע חשבתי לעצמי שזה מוזר, ופתאום קלטתי שגם אני הופתעתי משלך?, וזה גרם לי לתהות למה.



אני די שברירית מול איומים מסוימים מן החוץ. קיימים תנאי אקלים שבהם אני קומלת, בעוד רוב בני האדם שורדים. הרגישות הזו שלי הותקפה לא מעט בילדותי, ועם השנים גם אני הצטרפתי לקבוצה התוקפנית. היום אני עושה את זה פחות, וגם כשכבר עושה, אני לרוב תופסת את עצמי ועוצרת.

המון דפוסי התנהגות התפתחו כדי לנסות לסוכך על הרגישות מפני התוקפנות. למשל - אני אלופת ה-justification. אני נוטה להתנצל ולהסביר את עצמי מראש, מרוב שאני רגילה לגינוי. מן נסיון הגנה עוד לפני שהיתה התקפה. זה עצוב כמו ילד מוכה שמגונן על פניו כשמישהו מרים יד כדי לכסות את פיו כשהוא משתעל.

ואז בא מישהו ופשוט מקבל ומבין. רואה את הקושי בלי שאני צריכה להסביר תוך כדי נסיגה לעמדת מגננה. נוהג בקושי הרוטט הזה ביד רכה ועדינה, וזה מייצר מין רווחה פנימית שמאפשרת נשימה רגועה. ואני מופתעת. בטח שמופתעת. כי עמוק בפנים אני לא לגמרי מקבלת עדיין את הפגיעות שלי. כנראה שבדיוק בגלל זה אני מתביישת לבכות.
ויש לי חשד שבחלק ניכר מהפעמים שאני רוצה שיכאיבו לי אני פשוט רוצה לבכות ככה בלי להתבייש, ולא יודעת למצוא שום דרך אחרת לזיכוך הזה.

אתם מתוקים, באמת, שאתם זוכרים ומתעניינים, ואפילו ה"אוי" שלכם נוגע לליבי. אבל זה בעיקר מבאס לי את התחת, אם להיות כנה (ומעודנת).

אני מבטיחה שברגע שיהיו חדשות טובות אני שמה פוסט. אפילו אם הוא יהיה הקצר בתולדותי (4 פיסקאות של 8 שורות כל אחת יעמדו בדרישה, נדמה לי, אבל אני מתכוונת למילה אחת בלבד - "סגור", מקסימום סמיילי מותש).

להלן התקציר של הסרט התורכי, עד כה, לטובת כל מוקירי זיכרי שהתעניינו וקיבלו תשובה בנוסח "לא לא לא, לא רוצה לדבר על זה. באמא שלכם, באתי בשביל לשכוח".

בעלי הדירה הפוטנציאלים שלי סובלים מסוג מסוים של אימפוטנציה, או עודף כסף, או רחפנות, או ד' - כל התשובות נכונות. ראיתי את הדירה המדוברת ביום ד' לפני 10 (!) ימים. שבוע לאחר מכן קיבלתי את החוזה, אחרי 4 ימים שבהם הובטח לי שהוא יגיע "הלילה", ולכן נשארתי במרכז עוד לילה ועוד לילה ועוד לילה. כשקראתי אותו חשכו עיניי. אחרי יום מורט עצבים של מעבר על כל מה שלא בסדר בו (והיה על מה לעבור), נפגשנו ביום ד' בלילה למו"מ, וזה הלך די יפה לטעמם של כל הצדדים הונגעים בדבר. הם נפרדו ממני ב"נדבר איתך מחר בבוקר", ואני נסעתי הביתה ב-2 בלילה, כי פשוט לא יכולתי יותר. אתמול בעל הבית המיועד התקשר להגיד שהם לא יגיעו ללשבת על החוזה שוב לפני יום שלישי. החוזה, אגב, מתחיל מיום א' בעוד שבוע.

לזכותם יאמר, שהם לא אנשים רעים. הם עברו דירה בעצמם ביום שישי, לראשונה מזה הרבה הרבה שנים. לא היה להם מושג מה עומד בפניהם. הרגישים שבינינו אולי יכולים לחוש אמפטיה מסוימת למצבם, אבל מה איתי?!! או במילים אחרות - אני מתחרפנת לגמרי.

התחלתי להראות את הדירה שלי, ויש זוג שמעוניין, ואני לא יכולה להתקדם איתם עד שלא חתום עם ההם. וכבר קבעתי עם מוביל, צבעי ועוד שלל בעלי מקצוע, כי אחרת לא היה לי סיכוי להשיג אותם בזמן שאני רוצה (בכל זאת תחילת ספטמבר). עם המון תמיכה מוראלית (כבר אמרתי 10 תודות? אז תודה שוב) אפילו הצלחתי להתחיל לארוז. רק סיפתח שכזה, אבל זה חשוב. כי ההתחלות קשות, אחר כך קל יותר.



קשה קשה קשה. קשה לי כל כך עם אי וודאות, קשה לי להיות תלויה באנשים אחרים, קשה לי שאנשים תלויים בי, והכי קשה לי לחשוב שהסיוט הזה עוד עשוי להתחיל מחדש כי המו"מ יתפוצץ.
אם אמשיך לראות דירות (כמו שהאיש הנחמד ברוב טובו הציע לי) לא אוכל לארוז, ואז אין מצב שבשבוע הבא אוכל לעבור.
אז כרגע אני מנסה את גישת ה"יהיה בסדר". זה עבד לא רע בעניין גשר המכביה ורצפת אולמי ורסאי (בכל זאת, רק אצל האוסטרליים היתה בעיה, ויש מאות מבני פל-קל שעדיין עומדים על תילם).

זה ללא ספק סשן דחיית הסיפוקים הארוך ביותר בתולדותי, ואני גרועה, אבל ממש גרועה, בלדחות סיפוקים.

אני חושבת שאני אוסיף את זה לגבולות שלי בהזדמנות קרובה.

אנחנו מתחבקות את חיבוק הפרידה הרגיל של סוף השעה ואני פתאום אומרת שאני מרגישה קוטרית איומה, ומרגישה צורך להתנצל על החרדתיות שלי ועל המחשבות הרודפות. כי בעצם יש לי הכל. כל הבלגאן הוא מהישים, ואיזו זכות יש למי שיש לדאוג ולילל.
והיא מסתכלת בי בעיניים החוליות הרכות שלה, ואומרת שבחדר הזה יש מקום לכל מה שמרגישים, ושאין צורך להתנצל על כלום, ושמותר לי להתפורר אצלה. ובכלל. שאין שום בושה בלהודות בקשיים, בלי קשר למאזן היש והאין. מילים שאני יודעת להגיד לעצמי, אבל כשהן נאמרות מבחוץ הן מלטפות יותר ומצליחות לחדור גם למקומות סרבניים, קשים ויבשים.
והלחות הזו, של המילים, של העיניים שלי, מחברת קצת את הפירורים שאני למין עיסה בצקית. ממש לא הסלע המוצק שאני רגילה להיות.

וכבר שבוע שאני ככה. פירורית ועיסתית חליפות.
אני מוצאת את עצמי אבודה מדי פעם. כאילו כל החשיבה האנליטית שלי, מתודולגיית פתרון הבעיות הסדורה, התקתקנות והיעילות - פשוט לא זמינים לי יותר.
אז אני שוכחת, מתבלבלת, משנה שוב ושוב תוכניות, ולא שמה לב שנגמרות הביצים.
זה מרגיש כמו לעמוד במקווה מים עם זרמים תת מימיים עצומים, ולנסות לתפוס עלה טובע.

אז אני מרשה לעצמי דברים שלא הרשיתי קודם. לא מתוך כוחות מופלאים ושחרור, אלא פשוט מתשישות.
מנפנפת משווקים טלפוניים, בלי ההכרח הפנימי המטופש להיות מנומסת גם כשהם אגרסיביים וחודרניים. כי מי בכלל מסוגל.
מבקשת חיבוק לא מרפרף. חזק. מוחץ.
מבקשת לעשות חושבים ביחד על דברים שהם שלי, ולחזור על המחשבה גם למחרת אם צריך, כדי להרגיע את ההירהורים והשאלות הרפטטיביים שבפנים. בעצם מבקשת שייקח ממני קצת, שיהיה המבוגר האחראי קצת במקומי.

כל מי שאני משתפת טוען שעד החתונה זה יעבור.
אני מסרבת להאמין שגם לי זה קורה.
ימים יגידו.

לחתולה שלי נגמרו המים. עברו יממותיים מאז שהבייביסיטר שלה ביקרה אותה, אז בטח נגמרו לה המים, או שסופם מתאדה ברגעים אלו ממש.


היא לבד בבית כבר 5 ימים, המסכנה. כשאחזור היא בטח תתעלם ממני קצת. אחרי שעה שעתיים היא תתהלך סביבי, לא מתקרבת ולא נותנת לי להתקרב אליה, ותייבב יבבות מחאה.
כשאלך לישון היא לא תסכים לבוא להתכרבל בין הרגליים שלי. כפעילות חלופית, היא תחפור בורות בארגז החול שלה במרץ של נמלה ענקית, וברעש רב. דווקא.
רק אחרי שארדם היא תתגנב על הכריות הרכות שלה אל תוך החדר, תנחת על המיטה בעדינות החתולית שלה. היא תתמקם מחוץ לרגליים שלי, תישען באופן סימלי כנגד הקרסול שלי, תתכרבל ותירדם בלי גרגורים. שיהיה ברור שהיא לא באמת מתמסרת, ולא באמת נהנית.
בבוקר היא כבר תיילל את ניגון הבוקר טוב הרגיל שלה-שלנו, ואולי אפילו תסכים לבוא לליטוף.



ובינתיים, אני תקועה כאן. מחכה לטיוטת חוזה (טפו טפו טפו), לא רוצה לעלות צפונה לפני שזה (אינשאללה) מסתיים בהצלחה. מצוננת וחלושה, מתהפכת במיטה כל היום.

אבל הבייביסיטר לא זמינה, וגם לא החברה שיש לה מפתח, והמים הולכים ואוזלים.

ואני אומרת לעצמי, שהנה, זו אחת הפעמים האחרונות שאני צריכה לתפור את כביש החוף כדי לסגור את המרחק שבין הבית שלי והחיים שלי.

סופה של תקופה.

טפו טפו טפו.

יושבת עם חברה מימי הלימודים על בר תל אביבי. משסיימנו את ה-catching up עלינו עצמנו, אנחנו מתפנות לריכולים, והאובייקט הראשון הוא כמובן א'. אנחנו משוות תאריך עדכון אחרון והיא מנצחת.
"נו, אז הם התגרשו או שמעולם לא התחתנו?" - אני נופת צופים, אבל כמובן צודקת. תמיד חשדתי שענבר היא לסבית מודחקת, ושהיחסים ביניהם מלאים באגרסיות לא מתועלות.
החברה שלי הזו, היא ודאי הבן אדם היחיד שמעולם לא התקרבתי איתו לנושאים מיניים. מעולם. באף שלב במהלך שנות לימודינו המשותפים לא דיסקסנו דייט שלה. או שהיא בונקר תת קרעי, או שהיא א-מינית. אחרת אני לא מבינה את זה.
היא מספרת לי ש"מסתבר" שענבר, גרושתו של א', היא דו מינית, ושהיתה להם מערכת יחסים פתוחה. מבט התוכחה על פניה בולט כמו עיניים של איש שמת בחניקה. אני מהנהנת בראשי ולא ממש מתחלחלת. היא מעמיקה מבט אל תוך עיני, מוודאת ששמעתי הכל, ומפרשת לי "היא שכבה עם בחורות בזמן שהיתה נשואה לו". אני מהנהנת שוב ולוקחת עוד שלוק מהוויסקי. היא מתיאשת ממני ועוברת נושא.


היום אני מתקשרת לאבא שלי לאפס מונה, ומספרת לו שביאושי כי רב התחלתי לפנות למתווכים. הוא מספר לי על מיכאל, המתווך שמצא להם את הבית, מרבה שבחים על מקצועיותו, ואז מציין ש"מאז מיכאל עשה שינוי והיום קוראים לו מיכאלה". הוא מכניס פאוזה, אבל ה"אה-הא" שלי כנראה לא ממלא את החלל לשביעות רצונו, והוא מוסיף "יש לו שיער בלונדיני ארוך". שוב עצירה, הפעם אני מנפקת "וואלה". "וציפורניים ארוכות משוחות בלק אדום". אני מבינה שהשיחה לא תחזור להיות עניינית עד שלא אעשה משהו, ומאחר ואין לי שום יכולת לזייף, אני אומרת לו "אבא, טרנסג'נדרים לא מזעזעים אותי. אפשר לקבל את הטלפון שלה?". הוא עוצר לעכל, ומכתיב לי את המספר שלו.


ואני תוהה, האם תמיד הייתי זעזיעה בקושי, או שהחשיפה שקיבלתי כאן עשתה לי טיפול בהלם להפחתת שיפוטיות.


~


במהלך החיפושים אני מדברת עם המון אנשים כל יום. הרבה המון אפילו. וכל השיחות נשמעות אותו דבר, ובכולן, בשלב זה או אחר, פונים אלי בלשון רבים. אפילו אם אני שואלת מתי אני יכולה לבוא לראות את הדירה, התשובה תהייה "אתם יכולים לבוא ב-7 בערב". הכי גרוע זה כשאני כבר בדירה, לבד. אני. ועדיין מדברים אלי ברבים.

זה כל כך בלתי נתפס עבור אנשים שאישה בגילי (מי ישמע) מחפשת דירה לבדה? או שאולי בכלל, הקונספט של אישה שמסתובבת לבד ברחוב הוא בעייתי?!


כשאני חושבת על זה, היחידה ששוחחתי איתה בענייני דירות ולא דיברה אלי ברבים היא מיכאלה.

ארוחת שישי משפחתית. נמנעתי מכאלו מאז הפיצוץ של לפני שבועיים, אבל סבא וסבתא לא אשמים, ואני מחליטה לשים את נפשי בכפי.
מגיעה עייפה. ביומיים האחרונים אני הולכת לישון לפי שעון ניו-יורק, והחיפושים מתישים אותי, ואני מתישה את עצמי בלסדר בתים של אחרים כי זה מרגיע אותי.
אני נכנסת לחיבוקים החמים של סבא וסבתא, ולקור המרוחק של אמא שלי. אני מצמצמת את נוכחותי. אוכלת מעט, מדברת מעט. פעמיים אני נרדמת בישיבה. פעמיים אני פוצה פה, ובפעם השניה היא מנחיתה לי נבוט קטן על הראש, בתוספת הביטוי השגור כל כך בפיה "כל הזמן את...".
אחרי כמה דקות אני מתקשה לנשום שם, קמה מהשולחן ובורחת אל המחשב. כותבת מייל לחבר, ופתאום הרגשות שלי זמינים לי כל כך שאני יכולה לחוש את המרקם שלהם, את הריח. אחר כך הוא יספר לי שזה יצא קצת מבהיל.
מבינה שאני נשארת שם, למרות שרע לי, כדי שהיא לא תטיח בי שאני עושה סצינות. ומחליטה שאני עושה מה שטוב לי, בלי החשבונות האלו. והולכת. כבר קצת פחות מעורערת ממה שהייתי, וממשיכה לחבר אותי.
מזכירה לעצמי (ולו) עוד איש שיקר לי, עוצרת בגלידריה וקונה חצי קילו וגביעים, ונוסעת למפלט החיפושים שלי. זה לא הבית שלי, אבל כאן, באיזור היעד, זה הכי קרוב. יש לי מיטה לישון בה, מחשב, פרטיות, ושליטה במה שקורה לי בין הקירות האלו. זה כל כך הרבה עבורי, שזה עצוב.
מכינה גביע עם דגימה מכל טעם, והשקט הפנימי חוזר.

~

5 דקות אחרי שאני קמה (בשעת בוקר ניו יורקית) אמא שלי מתקשרת. היא רוצה לשים את הכל בצד ולפתוח דף חלק. זה מקומם אותי. כך היא נהגה תמיד, אחרי ההתנפלויות משולחות הרסן שלה, וזה משאיר אותה צודקת לנצח. מנצלת את עובדת היותה ההורה המתפקד היחיד שלי, ואת הצורך שלי בכזה, שגורם לי לחזור אל חיקה מהר יחסית, ולהדחיק את הפגיעה.
אבל אני כבר לא בת 8. ואני לא מסכימה. ומסבירה לה, שיש לי גם כך לא מעט דברים להתמודד איתם, ושכוחותי דלים, ואני לא מעוניינת להוסיף אל הסל גם את הצורך להרכיב את עצמי מחדש אחרי ההוריקנים שלה.
כמעט כל מילה שיוצאת מהפה שלה היא תוקפנית, או שהטון או הנימה תוקפניים. היא ממלאת אותי בתוקפנות שלה. רק את חלקה אני מצליחה להביא מולה ולגרום לה להכיר בה. רובה נשארת כמו מטען נפץ בתוכי. אני מתמלכדת יותר ויותר תוך כדי השיחה. רואה את מקלות הדינמיט נערמים בתוכי, מנסה להוציא אותם, אבל לא עומדת בקצב. סוגרת את הטלפון לפני שאתפוצץ עליה.

והנה, שוב אני צריכה להרכיב אותי מחדש. לבד.

דממה רועמת של שניה, ולאחריה בכי. בכי מלא ועמוק, אבל זה לא מספק. יש לי צורך לצרוח עליה, עד שארעד בכל הגוף. אני מרגישה את הצרחה בגרון, חנוקה, מרגישה את הרעד בשרירים, עצור. ואין לאן להוציא את זה.
מתמלאת בעתה מהמחשבה שמשהו בי חייב את הפיצוץ. שבלי הפיצוץ אני לא יכולה להרכיב את עצמי חזרה.

~

אנשים נורמליים מדברים את הכעס שלהם. אולטרה נורמליים אולי מצליחים לדבר את הפגיעה. אצלנו במשפחה שואגים תוקפנות. ואני לא רוצה, לא רוצה לשאוג ולא רוצה להיות תוקפנית. ומרגישה אחרי כל שיחה כזו איתה שאבוד לי. שלא משנה כמה אני עובדת על עצמי, רק נדמה לי שאני כמעט לגמרי נקייה מזה. שבסופו של יום, כשהמצוקה שלי גדולה, זה כל מה שיכול לצאת ממני, כי אני אריה, בת לאריה, וזה מה שאריות עושים. הם שואגים ופוערים לוע, ונוגסים בצוואר של האחר כשכל הראש שלו בתוכם.

אני תיבת תהודה.
כל הקשה על הדפנות שלי גוררת הגברת עוצמה.
כל הרעדה של מיתר גורמת לצליל טורדני לזמזם ולזמזם ולזמזם.

שמישהו כבר יניח עליו אצבע יציבה ובוטחת.
שיידום.
שהשקט יחזור.

~

אני כלואה באקווריום.
מים גועשים. גלים מאיימים להגיע עד לסף, להטביע אל תוכם את מעט החמצן שעוד יש.
מערבולות, ותנועה רנדומלית, ואין זרימה, ואין מוצא.
רק חרדה איומה ממה שיהיה כשכל זה יפגוש את קנה הנשימה שלי. לרינגוספאזם.

שמישהו ינפץ את הזכוכית.
שהמים האלו יוכלו למצוא את הערוץ שלהם.
ואז אני אוכל לנשום.
בבת אחת, להכניס חמצן אל הריאות המיוסרות שלי.
בלי לפחד.

ולבכות.
ולבכות.
ולבכות.