אתמול אחרי הטלפון המייאש והמרגיז מבעל הבית המיועד כל מה שהתחשק לי זה לבכות. לבכות בקולי קולות. עם נזלת ואגרופים שמתנפצים על המזרון הרך. אבל התביישתי. ובכלל לא בטוח שהתביישתי ממך?. אני מניחה שגם אם היה מובטח לי שאף אחד לא שומע / רואה / יודע, הייתי מתביישת. מעצמי. אז במקום זה קברתי את הראש בכתף-פינת-צוואר שלך, דמעתי קצת והוצאתי כמה או?פים. ואתה ליטפת ועטפת, ואמרת "אני מבין אותך". וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. קודם את זה, אחר כך או?פ?ני תגובה / פעולה. רגע להתפרק קצת, לנוח במקום בטוח, עד שייכנס מספיק חמצן ויהיה כוח לצלול שוב.
izis כתבה לי היום http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=104714&blog_id=27424 שתגובות אמפטיות מפתיעות אותה. לרגע חשבתי לעצמי שזה מוזר, ופתאום קלטתי שגם אני הופתעתי משלך?, וזה גרם לי לתהות למה.
אני די שברירית מול איומים מסוימים מן החוץ. קיימים תנאי אקלים שבהם אני קומלת, בעוד רוב בני האדם שורדים. הרגישות הזו שלי הותקפה לא מעט בילדותי, ועם השנים גם אני הצטרפתי לקבוצה התוקפנית. היום אני עושה את זה פחות, וגם כשכבר עושה, אני לרוב תופסת את עצמי ועוצרת.
המון דפוסי התנהגות התפתחו כדי לנסות לסוכך על הרגישות מפני התוקפנות. למשל - אני אלופת ה-justification. אני נוטה להתנצל ולהסביר את עצמי מראש, מרוב שאני רגילה לגינוי. מן נסיון הגנה עוד לפני שהיתה התקפה. זה עצוב כמו ילד מוכה שמגונן על פניו כשמישהו מרים יד כדי לכסות את פיו כשהוא משתעל.
ואז בא מישהו ופשוט מקבל ומבין. רואה את הקושי בלי שאני צריכה להסביר תוך כדי נסיגה לעמדת מגננה. נוהג בקושי הרוטט הזה ביד רכה ועדינה, וזה מייצר מין רווחה פנימית שמאפשרת נשימה רגועה. ואני מופתעת. בטח שמופתעת. כי עמוק בפנים אני לא לגמרי מקבלת עדיין את הפגיעות שלי. כנראה שבדיוק בגלל זה אני מתביישת לבכות.
ויש לי חשד שבחלק ניכר מהפעמים שאני רוצה שיכאיבו לי אני פשוט רוצה לבכות ככה בלי להתבייש, ולא יודעת למצוא שום דרך אחרת לזיכוך הזה.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 18:56
