תהיות ופעיות

אתם מתוקים, באמת, שאתם זוכרים ומתעניינים, ואפילו ה"אוי" שלכם נוגע לליבי. אבל זה בעיקר מבאס לי את התחת, אם להיות כנה (ומעודנת).

אני מבטיחה שברגע שיהיו חדשות טובות אני שמה פוסט. אפילו אם הוא יהיה הקצר בתולדותי (4 פיסקאות של 8 שורות כל אחת יעמדו בדרישה, נדמה לי, אבל אני מתכוונת למילה אחת בלבד - "סגור", מקסימום סמיילי מותש).

להלן התקציר של הסרט התורכי, עד כה, לטובת כל מוקירי זיכרי שהתעניינו וקיבלו תשובה בנוסח "לא לא לא, לא רוצה לדבר על זה. באמא שלכם, באתי בשביל לשכוח".

בעלי הדירה הפוטנציאלים שלי סובלים מסוג מסוים של אימפוטנציה, או עודף כסף, או רחפנות, או ד' - כל התשובות נכונות. ראיתי את הדירה המדוברת ביום ד' לפני 10 (!) ימים. שבוע לאחר מכן קיבלתי את החוזה, אחרי 4 ימים שבהם הובטח לי שהוא יגיע "הלילה", ולכן נשארתי במרכז עוד לילה ועוד לילה ועוד לילה. כשקראתי אותו חשכו עיניי. אחרי יום מורט עצבים של מעבר על כל מה שלא בסדר בו (והיה על מה לעבור), נפגשנו ביום ד' בלילה למו"מ, וזה הלך די יפה לטעמם של כל הצדדים הונגעים בדבר. הם נפרדו ממני ב"נדבר איתך מחר בבוקר", ואני נסעתי הביתה ב-2 בלילה, כי פשוט לא יכולתי יותר. אתמול בעל הבית המיועד התקשר להגיד שהם לא יגיעו ללשבת על החוזה שוב לפני יום שלישי. החוזה, אגב, מתחיל מיום א' בעוד שבוע.

לזכותם יאמר, שהם לא אנשים רעים. הם עברו דירה בעצמם ביום שישי, לראשונה מזה הרבה הרבה שנים. לא היה להם מושג מה עומד בפניהם. הרגישים שבינינו אולי יכולים לחוש אמפטיה מסוימת למצבם, אבל מה איתי?!! או במילים אחרות - אני מתחרפנת לגמרי.

התחלתי להראות את הדירה שלי, ויש זוג שמעוניין, ואני לא יכולה להתקדם איתם עד שלא חתום עם ההם. וכבר קבעתי עם מוביל, צבעי ועוד שלל בעלי מקצוע, כי אחרת לא היה לי סיכוי להשיג אותם בזמן שאני רוצה (בכל זאת תחילת ספטמבר). עם המון תמיכה מוראלית (כבר אמרתי 10 תודות? אז תודה שוב) אפילו הצלחתי להתחיל לארוז. רק סיפתח שכזה, אבל זה חשוב. כי ההתחלות קשות, אחר כך קל יותר.



קשה קשה קשה. קשה לי כל כך עם אי וודאות, קשה לי להיות תלויה באנשים אחרים, קשה לי שאנשים תלויים בי, והכי קשה לי לחשוב שהסיוט הזה עוד עשוי להתחיל מחדש כי המו"מ יתפוצץ.
אם אמשיך לראות דירות (כמו שהאיש הנחמד ברוב טובו הציע לי) לא אוכל לארוז, ואז אין מצב שבשבוע הבא אוכל לעבור.
אז כרגע אני מנסה את גישת ה"יהיה בסדר". זה עבד לא רע בעניין גשר המכביה ורצפת אולמי ורסאי (בכל זאת, רק אצל האוסטרליים היתה בעיה, ויש מאות מבני פל-קל שעדיין עומדים על תילם).

זה ללא ספק סשן דחיית הסיפוקים הארוך ביותר בתולדותי, ואני גרועה, אבל ממש גרועה, בלדחות סיפוקים.

אני חושבת שאני אוסיף את זה לגבולות שלי בהזדמנות קרובה.